מאמרים  • • •
מול "עיר היונה"
אמרנו לכתוב דברים זהירים שקולים ומדודים, על ספר שירים שהופיע, כמצוות הנימוס וכמשפט העורכים, המניחים את ההתרגשות ואת ההתפעלות לכותבי המכתבים ולרושמי התגובות, או אף למבקרים – והעט הנסער התפרץ מתחת ליד המאלפת, לכתוב באותיות גדולות, לו הפעם הזאת בלבד, במלים כאלה או כאלה, כי נפל דבר!
 
ומדוע לא? – אמרנו לבסוף – מדוע לא להעריץ, להשיל נעל, להשתחוות אפיים? מדוע לכלוא את התודה והברכה במידת ההתאפקות המלומדת ולעשותן דבר יום־יום שכיח, כשכה בלתי־שכיחים הדברים? כשלא אחת לארבע־עשרה שנים מופיע ספר כזה. וגם לא אחת לשלוים, וכשהופעתו היא אולי המאורע הספרותי הגדול ביותר מאז פסקה שירתו של ביאליק? מדוע לא לומר הלל כשהשירה נראית לי וההלל אולי אינו זכאי לה.
 
נפלאים הדברים בקריאתם: הם כה חדשים – וכבר הם כה עתיקים. עתיקים כאפוס, כדברי הימים, כפרקים בתולדות עמים וגורלם. הם כה ידועים – וכאילו נגלים אך לראשונה. נגלים כבמחזה, כבחלום, מבעד למסך העושה את הממשויות לנסים, את המעשים הקטנים לעלילת־גבורה. את החולין לנשגב. דומה, בכוח השירה ובקסמיה, נכנסה כאן תקופה אל ההיסטוריה אתה שומע את צליל הברזל בהיקשר חוליה אל השרשרת, את הרואה איך היא – מנוגדת ביד החרש לשלמות שאין בה פגם – נחשקת אל שקדמו לה, מדורות עברו. כך, כמראה שמכאן ושלא־מכאן. עובר לעיניך צי כלי־השיט שנשא את העם אל חופו, בהמונו וביחידיו. צי ישע, צי מלחמה; כך אתה רואה את אודיו ואת יתומיו, "ילידי האשה", שיגונם נמזג כאן אל כוס יגון גדולה מאז, והם אמת פשוטה ואגדה כאחת; את המחתרת, את עושי הכלים והכלים את הלוחמים בגבול שתי־הערים, את הלוחמים בשדה, את השבטים והעדות המתלכדים לעם. רואה אותם בהתלכדותם, רואה אותם בבראם מדינה, מעשה בראשית. כך הופכת לעיניך שירת "עיר היונה" לספר מלחמת היהודים, לאפוס של הדור הזה.


חזור
  
 
בחסות: תמ"א 38 - האתר המרכזי
© כל הזכויות לאתר נתן אלתרמן שמורות לטרגט מערכות בע"מ, עיצוב האתר - סטודיו קליימקס