את הבלדה "האסופי"  פִּרסם אלתרמן  בלוח הארץ לשנת תש"ז (ספטמבר 1946),  ולימים הכליל את השיר בקובץ עיר היונה (1957), שיצא לקראת חגיגות העשור של המדינה.  שיר זה נישא בפיו של אסופי שאִמו נטשה אותו והניחתהו לרגלי הגדר בעודו מסתכל עליה  "מִלְּמַטָּה, כְּמוֹ מִן הַבְּאֵר". האסופי ממשיך לפקוד את חלומותיה של האם הנוטשת עד ליום שבּוֹ הוא משלם לה כגמולה ומניח אותה לרגלי הגדר כשהיא מסתכלת עליו מלמטה למעלה "כְּמוֹ מִן הַבְּאֵר". רק אז נִשלם הקרב, ובא הקץ על אותה פסיכומַכיה (מערכה נפשית) סיוטית וארוכת-טווח שהתחוללה בקִרבָּהּ של האֵם למן יום הנטישה ועד יום מותה. 

 

         אלתרמן לא הכניס את השיר הזה לסִדרת השירים "ילודי אישה" שבמחזור עיר היונה, המתאר ילדים  יהודיים מניצולי השואה, אלא הכלילוֹ במחזור "כחוט השני" שבקובץ זה. במחזור "כחוט השני" נאספו בלדות בעלות ניחוח מערבי כדוגמת "ניגון עתיק" ו"העלמה", שאותן כתב אלתרמן בהשראת שירתו  המָקַבּרית והקלה כאחת של המשורר הביניימי פרנסוּאַ ויוֹן שהתרועע עם שודדים ועם פרוצות וכמעט וסיים את חייו על עמוד התלייה. המשורר אף תרגם כידוע עשרות בלדות מאנגלית  שאותן אסף בספרו  בלדות ישנות ושירי זמר של אנגליה וסקוטלנד (1959),  שרוב שיריו התפרסמו שנים לא מעטות לפני שכונסו בספר. למעשה, כבר בשנות יצירתו הראשונות חיבר אלתרמן בלדות "מערב-אירופיות" בעלות איכות מָקָבּרית שאותן פרסם בעיתונות, אך לא כָּלל באסופות שיריו. באחת מבלדות אלה ("תליית חלומות"),  המבוססת על אגדת טריסטן ואיזולדה, האוהב הקודר נושא את אהובתו הזהובה על זרועותיו ככוהן הנושא קָרבּן מִנחה אל המזבח ("הַלַּיְלָה אֶשָּׂא בְּיָדַי הַקָּרוֹת / אֶת הוֹד הֲדָרֵךְ שֶׁהָיָה לְבָרוֹת / וְחֶרֶשׁ אֵלָיו אֲחַיֵּךְ"), ונרמז שגם הוא כבר אינו בין החיים. בבלדה הגנוזה, כמו בבלדה הקאנונית "האסופי", חלק גדול מהעלילה מתרחש באיזור הדמדומים המֶטא-רֵאליסטי שבין היקיצה לבין החלום וההזיה.