כאשר ייכתבו תולדותיה של השירה העברית בדורות האחרונים ייוחס בהן, בוודאי, משקל רב לרגע דרמטי אחד, שהתרחש בתחילת קיץ 1959. הכוונה לפרסום מאמרו של נתן זך 'הרהורים על שירת אלתרמן' בכתב-העת 'עכשיו' שאך זה נוסד.  על אף כותרתו המצטנעת היה זה מאמר חריף ביותר בטיעוניו ובסגנונו. מטרתו הבלתי מוצהרת אבל גם הבלתי מוסתרת הייתה לא רק לערער על עיקרי עולמו השירי של המשורר העברי החזק והנערץ ביותר באותה העת, אלא לבצע לא פחות ממעשה של רצח מלך ספרותי. זאת כשלב הכרחי בפילוס הדרך לפואטיקה חדשה, לטעם חדש, לקנון ספרותי חדש ולדור חדש של משוררים שבלבם ובראשם נתן זך עצמו.

 

מאמרו של זך, והדברים ידועים היטב,  עסק לכאורה בראש ובראשונה בהיבטים של צורה, ריתמוס ולשון בשירתו של אלתרמן. נטען בו ששירה זו מבוססת על סימטריה חדגונית של בתים שקולים ומדודים, ועל משקל מֵכָני נטול רוח חיים שכל כולו מלאכותיות מהוקצעת ועקרה. לשונה של שירת אלתרמן ארכאית, התריס זך, והאימאז'ים שלה הם ג'סטות תיאטרליות ספק דקורטיביות ספק מוקיוניות. הנופים המצוירים בה אינם מוחשיים ואינם אותנטיים, הסיטואציות אינן ריאליות ואינן קונקרטיות. הדמויות המהלכות בשירה זו הן סמלים או מונומנטים ולא בני אדם חיים. הצבעוניות שלה מסוגננת מדי, הליטוש שלה מושלם מדי, הדיבור בה שכלתני או פתטי מדי ותהום מפרידה בינו לבין דיבור אנושי חי. אולם התיאור העוין של סגולות הצורה בשירת אלתרמן הוא רק מבוא ללב העניין. בעיקרו של דבר טען זך, שליקויים אלה מעידים על פגם עמוק בהרבה, על נכות רגשית יסודית באישיות הניצבת מאחורי השירים, כלומר באלתרמן עצמו. מי שכתב את 'כוכבים בחוץ' ואת 'עיר היונה', קבע זך, הוא אדם היודע לנסח אך אינו יודע להרגיש, אינו מסוגל לחוות חוויה לירית אותנטית ולחוש בני אדם כדמויות ממשיות. דומה כי המשפט החד והפוצע ביותר במאמר הוא: 'לאט-לאט מגיעים אנו למסקנה, כי אצל רב-מג זה של המילים (ואלתרמן הוא באמת אשף המילים) פגום דבר-מה יסודי ביותר כמשורר – פגומים כליה של הרגישות הפתוחה אל עולם האנשים והדברים. פגומה אצלו היכולת להיות אדם משתתף בעולם ולתת ביטוי לכך'. לשם המחשה הביא זך את השיר 'הנה תמו יום קרב וערבו' מתוך 'עיר היונה', המתאר את תבוסת שאול במלחמתו בפלשתים ומציג אם עברייה שבנה הפליט מן הקרב נופל פצוע לרגליה. בעודו מוטל לפניה על סף הבית ודמו שותת היא אומרת: 'דָּם אֶת רַגְלֵי אִמָּהוֹת יְכַס/ אֲבָל שֶׁבַע יָקוּם הָעָם/ אִם עֲלֵי אַדְמָתוֹ יוּבַס'. איזו מין אם היא זו, שואל זך, המוצאת לנכון לשאת נאום גבורה פטריוטי לפני שעולה בדעתה לחבוש את פצעו של בנה?