המאמר עוסק ב'ספר החידות' של אלתרמן, שהמחקר הספרותי לא הרבה לגעת בו, אך אינו מתמקד רק בו, כי אם מרחיב את היריעה לעיסוק השוואתי בתופעה שלא נדונה כלל במחקר – הטקסטים דמויי החידה ביצירתו הקנונית של אלתרמן, אלה העושים שימוש בתבניותיה ובתחבולותיה של החידה. 

 

המחברת מצביעה במאמר על קווי הדמיון שבין מנגנוני החידה למנגנוני המטפורות שבהן השתמש אלתרמן בשירתו הקנונית, ובתוך כך מותחת הקבלות בין 'ספר החידות' ובין יצירתו השירית המוקדמת של אלתרמן. בהמשך נסקרת ונדונה תופעת החידות שאינן מבקשות פתרון, אלה הדומות לקטעי שיר שאינם חידות, והתורמות בעצם הווייתן לטשטוש הגבולות שבין החידה לשיר. המאמר עוסק גם בתופעת החידה המדומה, התורמת אף היא למיפוי השימוש בתבניות חידה מחוץ ל'ספר החידות' בשירת אלתרמן.

 

חלקו השני של המאמר מתמקד ב'ספר החידות' גופו ובוחן את עקרונות הסידור והעריכה המשמעותיים של החידות בידי אלתרמן עצמו. כמו כן נבדקים בחלק זה אפיוניו הפואטיים של הספר (חריזה, משקל, רטוריקה, מתן כותרות), המייחדים אותו מיצירות אחרות של אלתרמן.

 

בסיכומו של דבר מוצג 'ספר החידות' במאמר כצומת מעורר עניין ביצירת אלתרמן, צומת שנחתכים בו מישורים שונים של עבודתו הספרותית. מכאן חשיבותו של הספר ומכאן גם בעייתיותו.