רבות נכתב על התקפתו של נתן זך על שירת נתן אלתרמן במאמרו המפורסם "הרהורים על שירת אלתרמן" (1959), כאירוע מכונן בתולדות השירה העברית במחצית השנייה של המאה העשרים. למעשה, קשה לחשוב על אירוע ספרותי ישראלי, שהיקף הכתיבה אודותיו הוא כהיקף המאמרים והספרים,  שנכתבו על פולמוס זך-אלתרמן. אשר על כן, במאמרי "הרהורים על שלילת אלתרמן", אין בכוונתי להתייחס להיבטים סוציו-פואטיים של הפולמוס, בהם התמקדו מרבית הכותבים, גם לא לגעת בשאלת צדקת טענותיו של זך, או-שלא, כנגד אלתרמן ושירתו (אגב, זך במסתו איננו מפריד בין השניים), נושא שזכה אף הוא לכיסוי עיוני לא מועט, ואף לא במטרות מהלכו של זך ברוח 'חרדת ההשפעה' של המשורר ה'חלש' מפני רעהו ה'חזק' ממנו (או 'רצח האב' האדיפלי), מיסודו של הרולד בלום, כחלק ממנגנון חילופי המשמרות בשירה העברית; סוגיה שאף הוא נדונה לא מעט בביקורת הספרות. מטרת רשימתי הנוכחית היא לנסות לגעת ב'פצע החשוף', היינו במבנה העומק הרגשי של ה'מפגש' הממשי והמדומיין בין המבקר לבין מושא ביקורתו, באופן שיאיר מחדש את הסיבות לעוצמת הכאב והעלבון, וגם את השבר הזהותי, שחווה נתן אלתרמן (ובעצם, שני הצדדים למחלוקת) בעקבות ההתקפה החריפה של זך עליו.