11:01במאמר זה ארצה להציג זווית אחרת ¬שטוענת שאין זו המכונה שמגלה רוע, אלא האדם שבנה והפעיל אותה. ארצה לגלול את שעון הזמן אחורה לשנת, 1965 כלומר לפני ¬כמעט 60 שנה. אז עלה על הבמה של תיאטרון הבימה המחזה "משפט פיתגורס", שנכתב על ידי נתן אלתרמן. המחזה, שנחל כישלון חרוץ, מתאר מכונת אינטגרציה מלאכותית שמנוהלת על ידי יוצרה. המכונה ששמה פי־ תגורס (בקיצור "פית"), פענחה רצח שלא פוענח עד אז בזכות האינטליגנציה שהקנה לה המנהל שבנה והפעיל אותה. המנהל הופתע מהתגלית שהעמידה אותו בדילמה מוסרית והחליט למנוע מ״פית" לפרסם את התגלית אודות זהות הרוצח. לכן הוא ני¬ סה לתכנת מחדש את "פית" שתישכח את התגלית. "פית", כמכונה צייתנית לחוקי הפעלתה המקוריים (הקוד המוסרי הטהור שהוטמע בה), לא הסכימה להתעלם מה¬ תגלית המצביעה על הרוצח כיוון ש״רשת הנוירונים" שמנחים אותה רואה את "המוסר" באופן שונה אשר מחייב לגלות את הפענוח ולהעניש את הרוצח. הוויכוח עם המנהל נמשך ולבסוף המנהל החליט להרוס את המכונה במה שהעניק למחזה את שמו ־ "משפט פיתגורס". סיומו של המחזה הוא הריסת "פית" על ידי המנהל, כשמילותיה האחרונות של המכונה למנהל היו: "סכום ריבועי צלעותיו הקצרות של משולש ישר זווית..."(משפט פיתגורם הגיאומטרי), רוצה לומר, ש״פית" הצהירה שהיא מכונה שנאמנה לקוד שהוטמע בה - ״הסיפרה״ - ולא מוכנה לקבל את מוסר המנהל - "הסיפור".