חמשת שירי פרק ה' ב'שמחת עניים' מוקדשים, במידה גוברת והולכת של חריפות, לקריאתם של קורבנות המלחמה לעשות נקמה בהורגיהם. ב'תפילת נקם', השיר האמצעי בפרק, מפציר המת באלוהים לאפשר לו לצאת ולעשות זאת. הוא מבקש להצטייד ב"שנאה אפורה כשק", וקורא לאל "אל תשכח לאחד שמאה יכלו לו". השיר עז המבע רווי ברמזים לפסוקי מקרא, וגם למקורות נוספים ובהם שיר-ערש בן זמנו של השיר עצמו, ויש בו משום כתב הגנה על רעיון הנקמה הישירה, להבדיל מנקמה היקפית. במסגרת 'כפית אלתרמן ביום' קראנו את השיר בעיון, בפיסות קטנות, תוך הקדשת קשב לממד הצלילי שלו, לממד האינטר-טקסטואלי ולשאר ממדיו, ולמשמעות יחסי ההקבלה והניגוד שבין חלקיו. כאן מרוכזים כל קטעי העיון שלי בשיר כסדרם, עם מבחר מהתגובות הפרשניות של המשתתפים.