בשלב מאוחר בהתפתחות שירת אלתרמן מתחילה להסתמן תמורה במקומות שונים ובהקשרים שונים בתפישתו את מעמד השירה ואת יחסה אל המציאות. סימניה הראשונים של התמורה הזאת ניכרים כבר בעיר היונה. עיקרה – בשאיפה לספר את החיים כ'התרחשות' ולא לדבר עליהם כעל 'מושג'; להעלות 'נתחים מוחשיים של זמן ושל הוויה', ולא מעגלות-הכללה בלבד; לעצב את הנמשל ולא את משלו.

 אלתרמן חתר לסוג ספרותי שיהיה נוח לבטא בו את ההקשר, את  "קטע המציאות המפרפר". הוא חיפש ז'אנר ותבנית כוללים ומקיפים כדי לממש את הפואטיקה "העיתונאית", המתכוונת לתעד: "קצת פרטים – איך הסביבה נראית / ואי מתי זה מתרחש ומתארע" – כהצהרת המחבר הרפלקטיבי בתוך היצירה. למשבר האמנותי שפקד אותו באותן שנים – משבר שנבע מגורמים אישיים־פסיכולוגיים וממאבק הדורות הספרותיים – הוא מצא פתרון בשילובם של מודלים ז'אנריים-אירופיים במודלים עבריים. פרק זה מוקדש לז'אנר העברי מתחום 'הרציני־מצחיק' שבחר בו כדגם ליצירתוֹ השירית האחרונה, ולבגידה היוצרת שלו בז'אנר הימי־ביניימי־מזרחי.