יחסו הרומנטי של נתן אלתרמן לתקופה שעליה סובב המחזה כבר נרמז בשם 'כנרת כנרת...', עם שלוש הנקודות שבסופו.  אבל יחס זה הוא עקיב למשורר, חלק מהשקפת-עולמו על 'האומה' ו'הזמן', הבאה על ביטויה בשירתו בכלל ובעיקר בשירי 'עיר היונה', ובפרקי 'הטור השביעי'.  'האומה', וביחוד זו המחדשת את פניה, היא אצלו מהות 'מאונשת', קונקרטית, המחדשת את פניה, היא אצלו מהות 'מאונשת', קונקרטית, שלמה, המתגלה ב'צלמי פנים' שונים.  היא נושא להערצה, כמו הערצת אֵם גדולה.  הניגודים הפנימיים בתוכה מיטשטשים או משלימים זה את זה, כתוצאה מהערצה זו.  אין תקופה כמו תקופת העליה השניה, על טוהר ראשוניותה והאידיאליזם שבה, העשויה לשמש רקע להמחשת יחס זה.

ב'משפט פיתגורס' מתגלה הוויה אנושית בראשיתה, איזה יסוד אנושי בהיוליותו: יציר-כפים עומד לפני בוראו; הבורא עומד לפני יציר-כפיו.  הבורא מחייך אליו בקורת-רוח כהוא מגלה בו את תכונותיו שלו, את אלו המאושרות על ידיו.  אך מה יתאנף הבורא כשמתגלות בברואו תכונות אחרות, שהוא התכוון להעלימן ממנו, שהן כחולי רע בקרבו, דבקות בו ואינן מרפות, אך בהן אולי טמון עיקר כוחו.  ויציר-הכפים הצייתן מקשיב, עושה כמצות בוראו, נאמן לדברו – אך מַשמים ונעצב אל לבו בהרגישו שבוראו מתבייש בו, שהוא מאכזבו, כי לא לכשמותו התפלל, כי לכזאת לא ציפה ממנו...  כיצד ישא חן מלפני בוראו, כיצד יתכחש לאותן תכונות שלו, השנואות ככה על בוראו והן בדמו? כיצד ייעקר מעצמו לשאת חן בעיני בוראו? ולא כל מה שבו מבוראו בא לו? ולא מדברו? כיצד יטול דוגמה מבוראו, כיצד יעריצו, כיצד יקווה לדמות לו, אם בוראו מסתיר ממנו מחצית פניו? אם הוא אינו מביאו בסודו? אם בצר לו אינו פונה לעזרו?