הָאִישׁ הַנִּרְדָּף וָנָס
תַכְלִיתוֹ לְזַנֵּק עַד מַחֲסֶה,
וְלִבּוֹ הַצּוֹעֵק חָמָס
אֶת כָּל הַסָּפֵק מְהַסֶּה.

ב־1965, בשנה שבה הופיעה חגיגת קיץ, רואה אור המחזה משפט פיתגורס – מחזה המצוי בתחומו של המדע הבדיוני. במהדורה המודפסת של המחזה הופיעה גם "אחרית דבר" – אחרית דבר כפשוטה, כי כדברי אלתרמן נכתבה לאחר שמשפט פיתגורס לא רק הספיק לעלות על הבמה אלא גם לרדת ממנה. המסה הזאת הקרויה "בין סיפרה לסיפור" מתכוונת לפרש את המחזה ולהרחיב את יריעתו בתיאור הרקע הפילוסופי וההגותי שלו, ואף על פי שנכתבה בכורח הנסיבות ולצורך ויכוח עם מבקרי המחזה, הרי מסגרת הדיון שבה חורגת הרבה מן הנדרש לביאור המחזה .

 זימון העתים הזה של כתיבת היצירה השירית והמסה מאפשר את ההנחה, כי בעת כתיבתן היה המשורר תחת רישומה של מערכת הגותית אחת. כבר עיון שטחי בקובץ השירים מגלה כי חלל היצירה רוחש אותם נושאים ובעיות מושגיות המוגדרות אחר כך במסה. בשתי היצירות המילון ההגותי דומה. יותר מאשר בכל יצירה שירית אחרת של אלתרמן בולט כאן היסוד הטיעוני, והוא עולה לא רק משירי הפתיחה והסיום, או מעמדתו הפרשנית של המחבר, אלא גם ממעמדם של השירים הטיעוניים, שבעוד שהם פורשים את עיקרי העלילה, הם גם נושאים על כתפיהם את עיקרי ההגות שבה. ככל הנראה קדם הניסוח השירי לניסוח המופשט ומתקבל אפוא הרושם כי המסה מבקשת להטיל אור חוזר על מחשבת השיר ומהותו.