שִׂפְתֵי סַרְגֵּל וּמְחוּגָה
וְחֶשְׁבּוֹן שֶׁל כֵּפֶל וְחִלּוּק
יְסַפְּרוּ בְלִי שִׂמְחָה וְתוּגָה
אֶת הַיֵּשׁ  מִשָׁרְשׁוֹ הֶחָבוק

בהקדמה לאנתולוגיה "שירים של מדע" שהופיעה בהוצאת פנגווין , טוענים העורכים כי בתקופתנו, שניתן לכנותה בשם תור המדע, עניינם של המשוררים במדע רב בהרבה ממה שמבקרי השירה וחוקריה נוטים להודות. בוודאי יש מידה רבה של אמת בטענה זו, ותעיד על כך עצם הופעת האנתולוגיה רבת ההיקף המכילה שירים של כמה מטובי המשוררים האנגלו־אמריקאיים (כגון מריאן מור והְיוּ מקדרמיד, הבולטים במיוחד בזיקתם למדע). גם ההיגיון מחייב שמשורר בן ימינו יהיה מושפע מן המדע, שכבש לו מקום כה חשוב בחיינו לא רק מבחינת התנאים והאמצעים אלא גם כמקור העיקרי לידע חדש ומפתיע וכן לחידושים בתפישת עולמנו והגותנו. יתירה מזו, המהפיכה שחוללה הפיסיקה החדשה, בהראותה כי העולם המוחשי המקיף אותנו שונה בהרבה ממה שחושינו מגלים, אף היא מקרבת את תחומי העיסוק במדעי לתחומי הדמיון הפרוע. אף על פי כן, יש לבדוק אם אכן חלה התקרבות, ואם אכן התאחה הקרע, ולו במידת־מה, בין "שתי התרבויות" (לפי המינוח של ס.פ. סנו), בין תרבות המדע לתרבות השירה (שהרי השימוש בקטעי מידע שהמדע והטכנולוגיה מספקים לנו בשפע עלול אף לשמש שירה אנטי־מדעית); האם באמת התאחה הקרע שהכריזה עליו השירה הרומנטית לפני כמאתיים שנה? מן הראוי לבחון סוגיה זו בהקשרים הרחבים של השירה העברית החדשה. כאן אני מבקשת להראות כי במרכזה של השירה העברית החדשה ניתן לאפיין את יצירתו של נתן אלתרמן ובעיקר את שירתו המאוחרת – כחלוצה בזיקתה החיובית למדע.

המאמר המלא