|
"נשאר רק החומר החי":"שיר סיום" – נגד הסיום - רות קרטון בלום
יצירות אחרונות, מטבען שהן מפתות אותנו לקוראן כאילו חובלו מתוך ידיעת הסוף. אלתרמן הלך לעולמו חמש שנים אחר פרסומה של חגיגת קיץ. במשך שנים אלה כתב מחזות, פובליציסטיקה ויצירה סאטירית אחת (המסכה האחרונה) אך לא שירה לירית. מכאן ש"שיר סיום" הוא השיר הלירי האחרון שכתב ובדיעבד אפשר לראות בו מעין שיר של צוואה רוחנית. ולמרות שאין לזהות יצירה אחרונה עם 'צוואה רוחנית' באופן אוטומטי, במקרה זה אכן נכתב "שיר סיום" כשיר אחרון, והוא בבחינת נבואה שירית של סוף .
בחגיגת קיץ, המסיימת אם כן את יצירתו השירית של אלתרמן, נשמעת האמירה האישית של המחבר יותר מאשר ביתר ספריו, וזאת באותם גבולות שאופיה האנטי־וידויי מאפשר לה: לא חשיפה ישירה, ובוודאי לא ביוגרפית (לבד מן הנרמז ב"שיר משמר" וכן כמה פרטים גלויים לעין הקשורים בהזדקנות ובהרגלי השתיה, כמו בשירים "דבר המחבר אל כוסו" ו"עוד מדברי המחבר"), כי אם התגלות שבעקיפין, שעיקרה חשבון־הנפש. מתקיימת בספר מעין מתיחת חבל בין שתי התכוונויות: שאיפת השירים אל המוכלל האל־אישי מצד אחד, ושאיפתו המסותרת של המשורר לגילוי פנים מצד אחר. ככל שהמתח גובר, בהתקרב השירים לעין הסערה – אל תמונת היש המתפוררת, כאשר "השירה כולה עיניים או פה צועק" – כן פוחתת האמירה האישית, השירים מתכסים במעטה הבלדה ("שירים שבאמצע") ומתרבה דמיונם לליריקה האלתרמנית הקלסית. אך עם ההתרחקות מן המוקד, ובעיקר עם ההתקרבות לסיום (בכפל המשמעות), משתררת לכאורה איזו השלמה, הרפייה, אווירה של שיחרור – מן המתח ומרצועות המסיכה כאחד – והבמה מתפנה ליתר אינטרוספקציה ומוסבות עצמית. המשוואה המרכזית המאזנת בשתי כנפותיה את היצירה כולה, זו המתגלית במטפורה היהודית "ספר החיים" מצטמצמת כאילו לביטוי סופי ב"שיר סיום": סיום הסיפור וכיבוי אורות מטפורי.
חזור |