כל הערה והשגה, שניתן להשמיע ביחס לתרגומי שקספיר של שלונסקי, חייבת להיות נשמעת ומובנת על רקע של ההכרה הוודאית, היסודית: בשתי הטראגדיות השקספיריות, שזכינו לקבלן בלבוש עברי מידי שלונסקי – "האמלט" ו"המלך ליר" – מצויים עשרות קטעים ואלפי טורים, שהם יצירות מופת של המשפט העברי, אופני הבעה, העשויים לשמש טופס של לשון עברית מלטושת, חדת־ביטוי ועזת צליל – לדורות רבים. לפחות אחד משני התרגומים – "האמלט" הינו גם כשלמות מפגן אדיר של יכולת לשונית עברית. משפטים פלדיים, גמישים ומבהיקים נקרים לפנינו בכל מונולוג גדול. שורות כגון אלו של המלך קלאודיוס בוידויו:

"הָהּ מַה נִּסְרַח פִּשְׁעִי, מַבְאִישׁ עַד לֵב שָׁמַיִם;
קְלָלָה שֶׁל חֵטְא קַדְמוֹן נָשׂא יִשָּׂא עָלָיו:
קְלָלָה עַל רֶצַח אָח! דַּלּוֹתִי מִתְּפִלָּה"

קריאתו של ליר אל הרוח:

"פַּח, רוּחַ, פַּח, בַּקַּע נָא לְחָיֶיךָ!"

טוריו האירוניים של האמלט בפגישתו עם רעיו אחר נישואיה של אמו עם דודו ("קימוץ, רעי, קימוץ! שיירים מפת האבל היטיבו לבבות בעת החתונה"), משפטיו הרוויים לעג ארסי ושברון־לב כאחד במונולוג החרפות, שהוא משמיע באזני אמו בחדרה ("ומוסיפה לחיות תוך יזע־פיגולים של ערש נאלחת, מרחשת בזימה וממתיקה דודים"), דברי הבזיון שהוא ממטיר על עצמו – בשל קוצר ידו ודלות מעשיו – אחר שמיעת המונולוג של השחקן ("אנוכי, הבן לאבא שנרצח, שתופת ושחקים ציווהו נקמות, יוצא ידי חובה במלל כזונה וגידופים שופך כאשת־מדנים, כתגרנית בשוק, הבוז לכך! הבוז!") – כל אלה וכיוצא בהם טורים רבים בכל קטע שבמחזה חייבים להישאר דוגמאות היסוד של סגנון עברי תיאטרלי נשגב, "גרא[נ]דיוזי", אשר כמותו לא ניתן למצוא בשום טקסט עברי תיאטרלי מקורי או מתורגם אחר – אף לא במחזות רמח"ל ומתתיהו שוהם. אכן, סגנונו של שלונסקי בתרגומיו השקספיריים, וביחוד ב"האמלט" עשוי להיות אחד המקורות הנאמנים המועטים, שמהם יוכל לצמוח ברבות הימים סגנון עברי דראמטי עז־פאתוס ורם־ניב – אם עתידים אנו לזכות אי־פעם בסגנון כזה.

המאמר המלא