|
על הבלתי מובן בשירה - מנחם דורמן
אלתרמן פותח את מסתו "על הבלתי-מובן בשירה" בנימה פיליטוניסטית, כביכול אין הוא עומד כלל לדון בדברים שברומו של עולם השיר: הכול יודעים שיש שירה "בלתי-מובנת" ("חושך ואפילה"), היא מרגיזה, אבל אי-אפשר להיפטר ממנה, שולחים אותה לעזאזל והיא איננה הולכת. למה הדבר דומה? "כאן אני רואה מראה כזה: כוהנה הגדול של ירושלים" שרוי בסיוט נורא – השעיר המשתלח למדבר כדי לכפר בדמו על כל עוונות ישראל, מסרב ללכת, דוחפים אותו בכוח, משדלים אותו בדברים, ללא הועיל, הוא איננו זז; "אז יזעק הכוהן הגדול במר יאושו" ומחמת עוצמת זעקתו הוא מתעורר "ויבן לאט לאט, כי השעיר לא נכנע ולא נפל מפני שלא היה ולא נברא, מפני שרק חלום היה!"
נתן אלתרמן מספר את המשל הזה בפרטי-פרטים, בתיאבון, אבל אחר-כך הוא מפטיר כלאחר-יד, שכל מה שביקש לומר כאן הוא, שגם השירה "הבלתי-מובנת" איננה הולכת, איננה נעלמת, מפני שאיננה בנמצא כלל, מפני שאיננה אלא חלומו הרע של "הכוהן הגדול" וגו'. ונשאלת השאלה, מהו פשר אותו מעשה בכוהן ושעירו ש"לא היה ולא נברא אלא משל היה"? מסתבר, שכוהן זה הוא הכוהן המתואר במסתו של שלונסקי, "מחניים", כסמל הבעל-בית, הנרדם ערב יום-הכיפורים מחמת "עצביו הזקנים" שנתמרטו בטורח הכנותיו שעשה לקראת יומו הגדול; לבסוף הוא יוצא לדחוף עם הדוחפים, למשוך עם המושכים את השעיר המתעקש ואף מנסה לשדלו בדברים כלכלן: "שעירי הטוב... ראה אני מלטף אותך, אני מתפלש בעפר רגליך, אני בוכה לפניך... לך, בבקשה, לעזאזל..." הכוהן איננו כוהן והשעיר דומה לחמור וכל הסצינה הזאת היא גרוטסקית ומגוחכת . ובכן, עד שבא אלתרמן להפריך בנימוקים את ההבחנה בין שירה "מובנת" (הכוהן) לשירה "בלתי-מובנת" (השעיר-לעזאזל), הוא מהתל בה ונוטל ממנה את נשמתה הכמו-מיטאפיסית. ועל-כל-פנים אין זה יסוד לביסוסה של אסכולה ספרותית זו או אחרת. שירה בלתי-מובנת "אינה קיימת לגמרי. בספרות אין מובן ובלתי-מובן, יש רק אמנות וחוסר-אמנות ומספר היצירות המעורפלות, המתייחסות לחלק הבלתי-אמנותי אינו גדול, על-כל-פנים, ממספר היצירות הברורות שמצאו להן מקום בו". גם הקטגוריה של ערפלי-שיר המרוממת אצל שלונסקי לדרגה עילאית ("אולי דווקא בערפלים שוכן אלוהים?") אלתרמן מחזירה לכלל פשוטה וטוען, כי הפסבדו-שירה משופעת בשירים מעורפלים ובשירים ברורים כאחד ולאו-דווקא ערפליותה הוא סימן-היכרה של שירה אמיתית. "שקר ובאנאליות" אתה מוצא בשני הסוגים אלא שההבדל ביניהם הוא בכך, שהפסבדו-שיר המעורפל מסתיר את הבאנאליות בשקר, ואילו עמיתו "הברור" מסתיר את השקר בבאנאליות. אם כן, איזוהי בכל-זאת אבן-הבוחן? תשובתו של אלתרמן היא בבחינת ניכרים דברי אמת. מי שאוזנו כרויה לשמוע דברי-שיר מבחין איך-שהוא בין כזבם לאמיתם. קיימת איזו קורלאציה בין המשורר לקורא שירתו, כביכול גם האחרון מחונן בניצוץ אחד מאלפי הניצוצות העושים את שלהבת השירה. כותב אלתרמן: "אמת ואמונה – התפילה העברית קשרה את המלים הללו קשר אמיץ, יהודים היו חוזרים עליהן בנשימה אחת יום-יום, וזה יכול לשמש סמל לספרות. האמת הסובייקטיבית, האמנותית, של הסופר גוררת אחריה בהכרח את האמונה של הקורא. והאמונה, במקרה זה, היא אותה הבנה רגשית אותו הד-חיים, החוזר ונשנה בלב הקוראים, כתשובה לחיי האמן באותיות הספר".
חזור |