|
בחזרה למכות מצרים: מ-1939 ל-1944 - עוזי שביט
קשה לדעת עד כמה היה אלתרמן נאמן, לאחר פרק הזמן הארוך והמשמעותי שעבר מאז הפסקת הכתיבה ועד חידושה, לתוכנית המקורית של היצירה (שאיננה מוכרת לנו); אבל באמצעות ההשוואה בין שלושת השירים הראשונים של המכות לשבעת השירים הבאים, ביניהם לבין 'בדרך נא-אמון' ו'איילת', ובאמצעות בדיקת השינויים שעשה אלתרמן בשירים אלו עצמם בהדפסתם השנייה, הסופית – ניתן להיווכח שהשינויים לא היו טכניים בלבד.
הנושא הראשון שאני מבקש להצביע עליו הוא המוטיב של הנקמה, שנראה היה כה מרכזי בנוסח הראשון. מתברר כי מוטיב זה אינו מופיע כלל בשאר שירי המכות, ואין לו סימן וזכר לא בשיר הפתיחה, 'בדרך נא-אמון', ולא בשיר הסיום, 'איילת'. נותר לו זכר קלוש בנוסח הסופי של היצירה בשורה אחת בלבד, השורה האחרונה של השיר 'כינים', שמבחינה מילולית נותרה זהה לנוסח הראשון שלה – 'ליל נקמות', בכורי. גדול ליל נקמות' – אבל גם היא עברה ריכוך, שכן סולקו ממנה שני סימני הקריאה הרטוריים-אמוטיביים שבלטו כל בך בנוסח הראשון, ובמקומם באו נקודות סופיות 'נייטרליות'. לעומת זאת שונתה השורה האחרונה של השיר 'דם', שכלל בנוסח הראשון את המילה 'נקם', ובמקום 'דמיה, בני בכורי, כשחל בנקם', באה השורה 'דמיה, בן, סומים ואנו בידיהם'. כמו כן שונה נוסח הבית שלפני האחרון בשיר 'כינים', שכלל בנוסחו הראשון פעמיים את השורש 'נקם', ואף הדגיש בצורה חד-משמעית, כי בגלל תאוות הנקם לא יהיה העונש פרופורציונלי לחטא אלא גדול פי כמה. ואילו בנוסח החדש סולק מוטיב זה כליל והוחלף במוטיב הגמול: בשורה הראשונה של הבית הוחלפה מילה אחת בלבד, המילה 'נקם', במילה 'גמול' ('לא בא עוד גמול עד נפש' במקום 'לא בא נקם עד נפש', ואילו המילה 'עוד' נוספה מסיבות פרוזודיות). השורה האחרונה של הבית הוחלפה בשלמותה, ואת מקום השורה 'כי שבע יישנא. ושבע עוד יוקם' תפסה השורה 'כל אצבע תיגבה. כל שן. כל שערה'. עניין זה הודגש גם בשיר הפתיחה, 'בדרך נא-אמון', על כל חלקיו: לא נקם, אלא משפט, גמול, דין: 'לעשות בך משפט בליל' (שיר א'); 'להציג לה חזיון הגמול' (שיר ב'); 'כי צדיק בדינו השלח' (שיר ג'); והדימוי הממחיש, הסופי, בשיר ד': 'ובשוּרה, בלי חמה נמהרת, / עברוך כעבור חורשים'.
חזור |