כבר בשורה הראשונה של שירי המכות מתברר, כי המכות נוחתות על נא-אמון בלילה. מועד זה איננו דבר המובן מאליו, כפי שהוא נתפס כיום לקוראי היצירה. במקרא מכת בכורות היא המכה הלילית היחידה. כך מבליט הסיפור המקראי את ייחודה כמכה הסופית, הטוטלית, הקשורה בקורבן: 'ויהי בחצי הלילה, וה' היכה כל בכור בארץ מצרים, מבכור פרעה היושב על כסאו עד בכור השבי אשר בבית הבור וכל בכור בהמה' (שמות יב, 19). כל שאר המכות, הנתפסות כמכות אזהרה או כמכות מקדימות, נוחתות בשעות הבוקר. 'לך אל פרעה בבוקר' (שמות ז, 15), מצווה ה' על משה לפני המכה הראשונה, מכת הדם. ציון זמן זה נזכר במפורש גם לגבי מכת הערוב ('ויאמר ה' אל משה: השכם בבוקר והתייצב לפני פרעה, שמות ח, 16), מכת הברד (באותן מילים ממש, שמות ט, 13) ומכת הארבה ('הבוקר היה, ורוח הקדים נשא את הארבה, ויעל הארבע על כל ארץ מצרים', שמות י, 13-­14). ציון זמן זה מובן מאליו לגבי מכת החושך, שהאפקט שלה הוא בראש וראשונה ביום; והוא נרמז, באמצעות הסטרוקטורה הטקסית, החוזרת על עצמה במדויק, גם לגבי שאר המכות. תיאור המכות ב'שירי מכות מצרים' כמכות ליליות, אפלות, הוא לפיכך ללא ספק בעל משמעות ממדרגה ראשונה: הוא מצביע על מקורן האפל של המכות ועל הקסם האסתטי שלהן: קסם אפל, לילי, לא מודע, אי-רציונלי.