|
בין משורר החצר לבין מוכיח בשער - יחיעם ויץ
אלתרמן ייצג בטוריו קבוצה של אנשי רוח, שתמכה בבן-גוריון ובעמדותיו. מלבד אלתרמן נמנו עמה הסופרים חיים הזז ויהודה בורלא, הרופא ד"ר חיים שיבא ועוד. קבוצה זו קמה נגד המחאה של אינטלקטואלים, שהיו ברובם המכריע אנשי האוניברסיטה העברית, והתנגדו לצעדיו של ראש הממשלה כיוון שהם נראו בעיניהם "רודניים". בטור "כיצד 'להתגבר?'" (מן ה-6 בינואר 1961, עמ' 175-172), למשל, טען אלתרמן, כי דרישת בן-גוריון להקים ועדה משפטית במקום "ועדת השבעה", לא הייתה בגדר שרירות-לב, והתנגדות לה, זו המלווה זעקות על הרס הדמוקרטיה, היא התנגדות לדרישה לגיטימית בתכלית. הדמוקרטיה, הוא קבע בסיום, לא רק שלא תחרב על-ידי קבלת דרישתו של בן-גוריון, אלא אף תהא נשכרת ממנה .
בתקופה מאוחרת יותר, בשנת 1965, אלתרמן כבר כתב את טוריו כעסקן פוליטי מגויס למשימה פוליטית צרופה: לשרת את האינטרסים של רפ"י שהתמודדה בבחירות לכנסת השישית. המשורר אף הופיע במקום 119 ברשימה, לפני הרמטכ"ל הראשון, יעקב דורי, שחתם אותה – עובדה המעידה שהעמיד לרשות מפלגתו של בן-גוריון את שמו, את המוניטין שלו ואת כתיבתו.
חזור |