מה מייצגים הבן והאב?

לפי אידה צורית (1953; תשל"ד, 111­112), 'אלה הם שני קולות, שני הקולות העוברים כביכול בחלל ההיסטוריה האנושית בכל הדורות, בתגובתם על מכות הגורל הניחתות, אם מידי שמים ואם מידי אדם: קול התבונה היודעת וקול התום המתפתל במכאוביו. זהו דיאלוג לא בין שתי השקפות עולם שונות, אלא בין שתי תגובות יסוד המצויות בנפש של כל אדם'.
 

לפי הרי גולומב (1961, 49­57), 'הבן רואה ומזדעזע ונתון לפחדים ולמצבי רוח משתנים, בהתאם למראה עיניו. האב אינו מזדעזע לעולם; מדבריו נשקפת תבונת דורות וידיעת המוות בלתי הנמנע [...] תמיד רואה הבן לעיניים, והאב – למהות [...] האב מייצג את קול הפיכחון והתבונה [...] דברי האב והבן [...] אינם אלא דו-שיח של אדם עם נפשו'.

לפי אלי שביד (1964, 158­160), האב מייצג את כוח האהבה ואת תודעת החוקיות וההכרח, והבן מייצג את התום, את אי-הידיעה: 'האב חי בעיניים מופנות אל העתיד ואינו חי את ההווה ומיצויו, ואילו הבן שאינו צופה אל העתיד מראש חי תמיד בהווה'.

לפי זיוה שמיר (1989, 292), האב רואה ראייה כוללת ומכלילה ומסוגל לנסח את החוקיות שבתוהו, בעוד שהבן קצר-ראות ונגוע בפניקה למראה האימים: 'באמצעות הדרמה המתחוללת בין האב לבנו מתנסחות ביצירה שתי השקפות העולם כמתגלות בעת שואה: הפסימית והאופטימית, הניהיליסטית והמאמינה'.

לפי הלל ברזל (1993, 142­143), 'הבן משמיע את קולו של הסובל, שהמכה פוגעת בו. האב הוא הכתובת אליו הוא פונה לעזרה. האב משלב בדבריו דברי הסבר שאין בהם כדי לנחם אבל יש בהם כדי להבהיר את המתרחש [...]. תשובותיו של האב פונות אל העומד להתרחש, בעוד שעיני הבן נשואות להתרחשות המיידית'.

בדברים הבאים אנסה להציע אינטרפרטציה חדשה, שאינה סותרת בהכרח את האינטרפרטציות הקודמות, הפסיכולוגיות והפילוסופיות, אבל מבקשת לקחת בחשבון הבט נוסף, שלהערכתי יש לו משקל מרכזי ביצירה – ההבט האקטואלי-פוליטי.

אני מבקש לטעון, שהדיאלוג בין הבן לאב איננו רק דיאלוג פילוסופי-פסיכולוגי, אלא בין השניים מתנהג מאבק סמוי שעניינו ההתייחסות למכות – הצפרדע, הכינים, הערוב וכו' – המייצגות את הפשיזם והנאציזם, והמסקנות הקונקרטיות הנובעות מהתייחסות זו.