|
התשתית הקלסית: ארבעת היסודות - עוזי שביט
נפתח במעגל האידיאי-מיתי.
המתבונן בדרך התיאור של שמונה המכות הראשונות עשוי להבחין כי מעבר לסדר הפורמלי המקראי מבצבץ סדר נוסף, הקשור בתפיסה הפילוסופית-מיתית בדבר ארבעת יסודות הקיום – אש, מים, עפר ואוויר, שראשיתה ביוון העתיקה, ועקבותיה ניכרים בספרות ובאמנות המערבית עד ימינו אלה.
את הקונצפציה כי העולם כולו – הדומם, הצומח והחי, ובכלל זה האדם – מורכב מארבעה יסודות: אש, מים, עפר ואוויר, בתוספת שני כוחות, אהבה ומריבה, המביאים אותם לידי אחדות (אהבה) או פירוק (מריבה), הציג לראשונה הפילוסוף היווני אמפדוקלס (Empedocles), מאקרַגַס שבסיציליה, שחי במאה החמישית לפנה"ס. את תפיסתו הציג אמפדוקלס בספרו 'פיסיקה', שלא נשתמר, אבל פרגמנטים ממנו שובצו בכתביהם של סופרים יוונים שונים המתייחסים לתורתו ומצטטים אותו. החשוב ביותר בין מקורות אלו הוא פירושו של הפילוסוף הניאו-אפלטוני סימפליקיוס (Simplicius), מהמחצית הראשונה של המאה השישית, ל'פיסיקה' של אריסטו. מתוך מקור זה אציג כאן פיסקה קצרה אחת, המביאה את גרעין תפיסתו של אמפדוקלס:
אני אספר סיפור כפול: בפעם אחת הם נעשו בהדרגה לאחד מתוך היותם רבים, ובפעם אחרת הם נחלקו בדרגה לרבים מתוך היותם אחד – אש ומים ועפר והגובה האינסופי של אוויר, ומריבה משחיתה בנפרד מהם, שקולה כנגדם בכל כיוון, ואהבה ביניהם, שווה להם באורך וברוחב. בחן אותה עם השכל, ואל תשב צופה מבולבל. היא מוכרת כטבועה בדמם של גופות בני האדם, והודות לה מחשבותיהם ידידותיות והם עובדים יחד, בקראם לה בשם שמחה ובשם אפרודיטה. אף בן תמותה לא ראה אותה בסובבה ביניהן (Empedocles 1995, 166-167)
חזור |