|
מסעו של אבא נלחם לחופש - עזה צבי
לפני שנים אחדות, בראיון רדיו של הדסה וולמן עם חיים גורי לרגל יום הולדתו ה־80, היא שאלה אותו על השיר הראשון שעשה עליו רושם. הוא סיפר שבהיותו בן 11 קרא בדבר לילדים שיר שנתן לו "מכה בבטן": "אבא נלחם לחופש". השורות שחיים גורי אמר מן הזיכרון נעצרו בדיוק לפני שלוש שורות שזכרתי מילדותי ונקשרו אליהן, כאילו המשכתי אחריו להשלים את השורות ש"חסרו" לו: "אָז חָשַׁב לוֹ הַנְסִי מַחְשָׁבָה קְטַנָּה: / – אוּלַי זֶה יִמָּשֵׁךְ כָּךְ עוֹד חֲצִי שָׁנָה... / אֲנִי אֶהֱיֶה גָּדוֹל כְּבָר, וְאֵצֵא לָרְחוֹב" – אלה שורות שהיתה אמי שרה וגם עשתה למילים בסוף וריאציה קטנה משלה, והן נטבעו בי כשירי ילדות, עם כל הסתום והמסתורי שבהן בשביל הילדה:
– מי זה הנסי? למה הוא צריך לצאת לרחוב? מדוע רק בעוד חצי שנה? בן כמה הוא? בשורות שחיים גורי ציטט הגיע אותו הנסי לגיל שש וחצי, ואמא שלי, בשירתה, השמיטה את המילים "בן שבע", או שמא זיכרוני שמט אותן. התחלתי לאחוז בקצה חוט שנזרק אלי, ולגשש אחרי עוד חוטים.
אמנם ידעתי שהפיזום הזה מקורו בהצגה שביים אבי, רפאל צבי, בחזיון אחד במאי בעין חרוד, אבל כאשר הורי היו עדיין בחיים, מעולם לא עלה בדעתי לשאול אותם לשם המחבר, או מה הן יתר המילים. היו גם שורות משיר אחר שאמי היתה שרה (אולי מאיזו מסכת?) "הַנֶּפְט יַבְהִיק כִּדְבַשׁ שָׁחֹר / מֵחַיפָה עַד בַּגְדָּ--ד" בנעימה שרבית מתמשכת של מושכים בעול רתומים בעל־כורחם לעלילות נסתרות של הנחת צינור הנפט.
עוד שיר בקולה החם של אמי: "מָדָם וֶטוֹ רָצְתָה לְהַפְרִיז / רָצְתָה לַחְנֹק אֶת כָּל פָּרִיז / אַךְ תּוֹתָחֵינוּ הֵפֵרוּ דַּעְתָּהּ / נִרְקֹד קַרְמַנְיוֹלָה / הֵי אָח, הֵי אָח / נִרְקֹד קַרְמַנְיוֹלָה / עַל כָּל מַפָּץ שֶׁל תּוֹתָח ]...[" עד המהפכה הצרפתית הם הגיעו בהצגות שלהם... שתי המילים "הֵפֵרוּ דַּעְתָּהּ" התפרדו והתחברו בילדותי למשהו כזה: "הֵי פֵרוּדָה אתה", כפי שהמילים מתפרדות לפעמים ומתחברות להברות באוזני ילד ונוצרות מילים כיֵשויות דמיוניות. כאן זה מישהו שמשבחים אותו על שהוא "פֵרודָה", שבח חידתי לגמרי.
זמזום השורות האלה מתוך "אבא נלחם לחופש" היה חלק ממשק הבית הרוחני, והיה, לכן, מובן מאליו. הוא עמד להיעלם עם הבית והאנשים והתקופה, והנה חיים גורי החזיר לי אותו. ההתעוררות ותנועת הנפש בחיפוש אחר מילות שיר חסרות – כמותן כחיפוש של כִּברת חיים, כִּברת ארץ אבודה, נעלמת, ובשלוש השורות הללו חוברתי אל ילדותי, וגם אל תקופה שלפני הולדתי – בחייהם של הורי. שורות של שיר תופרות ומאחות לנו חלקים מהעולם שלנו.
חזור |