השיר 'מכת בכורות', שיר הסיום של החלק המרכזי ביצירה, הוא לכאורה חזרה מדויקת מבחינה מבנית על השירים הקודמים; אך חזרה זו היא חיצונית-פורמלית בלבד. בשירים הקודמים יוחדו שלושת הבתים הראשונים לתיאור המכה ושלושת הבתים הבאים לתגובה הדיאלוגית של הבן והאב למכה; בשיר זה אין המכה קודמת לדיאלוג אלא באה אחריו, כפי שנרמז בשתי השורות האחרונות של השיר. שלושת הבתים הראשונים אינם אלא הכנה, יצירת מתח, לקראת השיא של הסיום.
אם כל שירי עשר המכות אינם אלא סצנות בהצגה שמציגה להקת שחקנים נודדת לפני התבל, כפי שנרמז בבית השני של שיר ב' של 'בדרך נא-אמון' ('את גל-עד לערוב ודבר, / הנוטים אוהלם על גבול, / ויוצאים אל תבל, כחבר, / להציג לה חזיון הגמול'), הרי הסצנה האחרונה בהצגה שנושאה הוא 'מכות מצרים' היא התמונה של 'מכת בכורות'; אך אם החיזיון של מכות מצרים אינו אלא מחזה אלגורי-פיגורלי, כפי שנאמר בפירוש ב'בדרך נא-אמון', וכפי שנרמז מדי פעם במהלך היצירה, אינו אלא פרה-פיגורציה לחזיון הפסיון – הרי הסצנה האחרונה בהצגה היא בבחינת תמונת מותו של ישו, השה-הבן.