|
'בדרך נא-אמון' ותפיסת ההיסטוריה - עוזי שביט
בחיבורו האחרון של ולטר בנימין, מ-1940, 'על מושג ההיסטוריה', מופיעה הפיסקה הידועה הבאה, המשקפת את מלוא תפיסתו ההיסטורית הפסימית:
יש תמונה של קליי הנקראת Angelus Novus. מתואר בה מלאך, הנראה כאילו הוא עומד להתרחק ממשהו שהוא נועץ בו את עיניו. עיניו קרועות לרווחה, פיו פעור וכנפיו פרושות [...] במקום שם מופיעה לפנינו שרשרת של אירועים, רואה הוא שואה אחת ויחידה, העורמת בלי הרף גלי חורבות אלו על אלו ומטילה אותם לרגליו. בלי ספק היה רוצה להשתהות, לעורר את המתים ולאחות את השברים, אבל סערה הנושבת מגן-העדן נסתבכה בכנפיו והיא עזה כל כך, שהמלאך שוב אינו יכול להסגרן. סערה זו הודפת אותו בהתמדה אל העתיד, שהוא מפנה אליו את גבו, ובאותה שעה מתגבהת ערימת ההריסות לפניו עד השמים. מה שאנו מכנים קִדמה הוא הסערה הזאת. (בנימין 1996, 313)
דומה שתפיסת ההיסטוריה של אלתרמן, כפי שהיא משתקפת ב'בדרך נא-אמון', אינה שונה במדיה רבה בראייתה הבסיסית מזו של ולטר בנימין. אם מלאך ההיסטוריה של בנימין רואה את ההיסטוריה כולה כ'שואה אחת ויחידה, העורמת בלי הרף גלי חורבות אלו על אלו' – הדובר של 'בדרך נא-אמון' רואה את ההיסטוריה כולה כ'אפרן של בירות כל דור' הנישא ברוח ומתערבב זה בזה, החל באפרה של נא-אמון וכלה באפרן של בירות אירופה המודרנית. לכך רומזת, כמדומני, גם הכותרת. הצירוף 'בדרך נא-אמון' אינו מצוי במקרא, והוא מבוסס, קרוב לוודאי, על הצירוף המקראי 'בדרך מצרים', ומבחינת ההקשר הוא קרוב לזה של עמוס ד, 20: 'שילחתי בכם דבר בדרך מצרים', ואילו משמעותו מתקשרת בבירור לתפיסה המחזורית של ההיסטוריה כרצף של מכות וקטסטרופות, כשבירות כל דור ודור הולכות בדרך נא-אמון.
חזור |