השיר 'איילת', אף שהוא הקצר בשלושת חלקי היצירה (הוא כולל 48 שורות בלבד), מקרין תחושה של רחבות וחגיגיות. המשקל הבסיסי לא השתנה אמנם: זהו אותו משקל אלכסנדריני (הקסמטר ימבי) של עשרת שירי המכות;  אך המעבר מבתים מרובעים בחריזה צמודה גברית (פרט לצמד שורות אחד בראש כל בית חמישי, בחריזה-חזרה נשית) לססטטים בחריזה מסורגת נשית-גברית, מארגן את השיר ביחידות מרווחות יותר, עם נשימה ארוכה. מבנה זה יוצר תחושה של יציאה מהחדר האטום, הקלאוסטרופובי, שבתוכו התרחשו הסצנות הדיא לוגיות הדרמטיות בין הבן לאב, אל המרחב הפתוח ואל המעבר מרצף עשר המכות, עם הליליות הדחוסה והאפלה שלהן, אל האור הטבעי של השחר:

מול התמונות האפלות, הברוקיות, של 'יופי וחורבן', שהן הכוח והן החולשה הנוכחים בהן באינטנסיביות מהפנטת שייכים באופן בלעדי לעולם גברי, שהנוכחות הנשית מסולקת ממנו באלימות כבר בשיר הראשן של המכות – מעמיד אלתרמן ב'איילת' תמונה בהירה ויפה להפליא, בעלת אופי דתי, שבבסיסה צירוף הרמוני של עוצמה רוחנית גברית עם יופי פיסי ורוחני נשי, ובקודקודה הנוכחות הקורנת של תום וחסד נשי.