כל המערכת האינטרטקסטואלית המורכבת של הבתים האחרונים של 'מכת בכורות' והבתים הראשונים של 'איילת' כמו מכוונת את הקורא אל גאולה משיחית-אסכטולוגית  או, אם נתפוס את הנרטיב המשיחי כפרה-פיגורה בלבד או כסמל לנרטיב של המשיחיות החילונית – בכיוון של גאולה חילונית המבוססת על האידיאה של הקידמה.  אבל ציפיות אלו אינן מתממשות, למעשה, בהמשך השיר. גם השבועה עם שחר, השיא הדרמטי של השיר, מוגבלת בבשורתה, והיא מנוסחת כולה על דרך השלילה, כמוה כשבועת הברית בין אלוהים לבין נוח ובניו לאחר המבול: 'והקימותי את בריתי אתכם, ולא ייכרת כל בשר עוד ממי המבול, ולא יהיה עוד מבול לשחת את הארץ; (בראשית ט, 11).
 יתר על כן: האפיון הבולט ביותר הנוגע לסצנת הסיום של היצירה ב'איילת', המעוצבת, כאמור, כתמונה אלגורית בעלת אופי דתי, קשור בהדגשה החוזרת שוב ושוב בטקסט, כי אין מדובר כאן בסצנה חד-פעמית של שחר גאולה, הבא בעקבות חבלי משיח או רצף של אירועים אפוקליפטיים, סצנה שיש לה משמעות אקטואלית – אלא בסצנה החוזרת על עצמה שוב ושוב בכל דור והדבר מוטעם באמצעות החזרה הצפופה (ארבע פעמים) על המילה 'דור', בצירופים שונים. התֶזה כי 'מכות מצרים' אינן חד-פעמיות אלא חוזרות על עצמן לאורך ההיסטוריה עמדה, כזכור, במרכזו של שיר הפתיחה 'בדרך נא-אמון', ובאה לידי ביטוי, בין השאר, בצירוף 'בירות כל דור' בסוף השיר השני של 'בדרך נא-אמון'. הדגשת המחזוריות ההיסטורית בולטת במיוחד ב'איילת' דווקא בהקשר של מוטיב התקווה, והיא מוטעמת, כאמור, באמצעות החזרה המרובעת על צירופים לשוניים שונים הקשורים במילה 'דור'.