שיאו של השיר הוא, כאמור, הבית הרביעי והבית החמישי של 'איילת', בתי השבועה שבהם ביטא אלתרמן, כמדומני, את ה'אני מאמין' שלו אל מול המשבר הרוחני-קיומי שלו ושל בני דורות. את ה'אני מאמין' הזה בחר אלתרמן לשים בפיהם של האב והעלמה. מה הכשיר אותם לכך מה הם מסמלים כדמויות ארכיטיפיות, לא-אינדיווידואליות?
 לפי אידה צורית (1974, 116­122), האב והעלמה הם מעין פרסוניפיקציה אלגורית: האב הוא מעין פרסוניפיקציה של התבונה, דהיינו, של הלוגי, ואילו העלמה היא מעין פרסוניפיקציה של היפה, דהיינו, של האסתטי. פירוש אלגורי חד-משמעי זה הוא בעייתי, ולו רק משום שהדמויות של האב והעלמה נתגלגלו ליצירה, כפי שכבר עלה במהלך דיוננו, ממקורות שונים – עבריים, נוצריים וקלסיים – ועל כן הן כוללות בתוכן יותר מהפשטה של תכונה בסיסית אחת. מבחינה זו שתי הדמויות מייצגות מסורת ארוכה של תרבות.
נחזור ונתבונן תחילה בדמותו של האב, המוכרת לנו כבר, לכאורה – בניגוד לדמותה של העלמה שזה מקרוב באה – הן מ'בדרך נא-אמון' והן משירי המכות. מסתבר שהיכרות זו מוגבלת במקצת, שכן, כפי שכבר ציינתי קודם לכן, לבן ולאב אין תפקיד שווה בשירי המכות. התפקיד הראשי הוא, ללא ספק, של הבן, שאנו מכירים אותו לא רק באמצעות חלקו בדיאלוג אלא גם בעקיפין, באמצעות תיאורי המכות, המשקפים במידה מסוימת את זווית ראייתו. הבן מתגלה כדמות מורכבת, מלאת סתירות, משתנה ומתפתחת; דומה שדמותו של האב קשה יותר לתיאור ולהגדרה. ב'בדרך נא-אמון' בפרק ג, הוא משורטט, באמצעות המטונימיה של בכיו, כסטריאוטיפ של האב השכול. בשירי המכות, לפי תיאורו התמציתי של דוד כנעני (1955, 250), מתגלה האב כפרשן הכול-יודע של המאורעות, כחכם ('חכם מדי', לטעמו של כנעני), 'מפוכח, בן ומבין לכול, ניצב מעל למאורעות כאלוה, אציל וטרגי ומצדיק את הדין'. תיאור זה, להערכתי, הוא חלקי בלבד, שכן אין הוא כולל את האלמנטים הנרמזים, הסמויים למחצה, בדמותו של האב, והחשובים אולי יותר מאלו הגלויים לעין. האב הוא, בראש וראשונה, 'שומר הבית', 'אב המשפחה': הוא מי שהבן נסמך עליו, מבקש את עזרתו ותמיכתו בסיטואציה המתמשכת והבלתי צפויה של המכות, והוא גם המונח מהבן לצאת את הבית, להצטרף ל'משתה לעת דבר'. אך יותר מכך: האב מתגלה כלוחם – לוחם לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוח. הוא הנאבקעל נפשו של הבן כנגד הקסם המהפנט של המכות, נאבק בהתמדה וללא לאוּת עד שהוא מנצח, אם כי אין בכוחו להציל אלא את נפשו של הבן, לא את גופו. במאבק חסר פשרות זה מתגלה משהו שהוא מעבר לחוכמה: המחויבות לבן והנאמנות לערכים.