לאורך שנות החמישים החזיק אלתרמן בעמדה עצמאית ביחס לסוגיית גרמניה, שהייתה שונה מעמדת בן-גוריון.  הוא הציגה לא רק בימי הוויכוח המר והחריף בדבר המשא ומתן הישיר עם גרמניה על השילומים שהתנהל בשנים 1951-1952 , אלא גם בוויכוחים נוספים על הקשרים עם גרמניה שנערכו במחצית השנייה של שנות החמישים ובתחילת שנות השישים. הוויכוח נסב על מספר נושאים, כמו המגעים הביטחוניים עם גרמניה, הפגישה הראשונה  בין בן-גוריון לבין קונרד אדנאואר (הקנצלר הראשון של גרמניה המערבית) שנערכה בניו- יורק במארס 1960 , תפקיד גרמניה ב'משפט אייכמן' בשנים 1961-1962 ועוד. דוגמא ברורה לכך היא עמדת אלתרמן באשר לפגישת בן-גוריון – אדנאואר. אלתרמן לא שלל אותה עקרונית, אך יצא חוצץ נגד הפן המוסרי, שבאמצעותו הצדיק בן-גוריון את קיומה. הביטוי הבולט של פן זה היה אִמרת בן- גוריון בדבר 'גרמניה האחרת'. משלהי שנות החמישים חזר בן- גוריון וטען ש'גרמניה של אדנאואר איננה גרמניה של היטלר'. בפגישה הדגיש שאין 'להטיל אשמה קולקטיווית על אומה שלמה', ואחריה קבע ש'אדנאואר איננו אשם'. לנוכח קביעתו וחמור מכך – לנוכח הפגישה עצמה – הודה המשורר כי המגעים עם גרמניה הם בחזקת כורח. עם זאת, טען שיש לנהל אותם אך ורק באפיק המדיני-הרשמי:
בטורים הללו כבר הובעה כמה וכמה פעמיים הדעה כי המגע ה ר ש מ י בין ישראל והמדינה הגרמנית, לא זו בלבד שאינו המגע הפסול ביותר, אלא שהוא אולי היחידי הצריך להיות מותר ומתקבל על הדעת. אפילו קביעת יחסים- דיפלומאטיים ממש, על ידי פתיחת צירויות או שגרירויות של גרמניה בישראל ושל ישראל בגרמניה, הוא ענין העשוי לצרוב את החושים וההגיון לא מחמת עצם טיבם של קשרים אלה, אלא מחמת הדברים ה"קלים" יותר הכרוכים בכך, הדברים שברובד החברתי הטרקליני והיומיומי – כביכול, החל ממסיבות החברה הגבוהה ועד נגינות ההימנון הגרמני בירושלים.

המאמר המלא