התבוננות ממרחק בכניסתו של אלתרמן לספרות בשנים 1931­1932 מעוררת רשמים מעורבים ואף סותרים זה את זה.  המשורר הצעיר, היושב בצרפת (עד אמצע 1932), משגר למערכות של שני בטאוני ה"מודרנה" התל-אביבית בת-הזמן, "כתובים" ו"גזית", שירים ארוכים, עמוסי ריטוריקה, והללו נדפסים בתכיפות גוברת וההולכת (ב-1932 פירסם אלתרמן יותר משיר לחודש בממוצע). ההיקף הנרחב של מרבית השירים, נושאיהם ה"גדולים" (מות הציוויליזאציה המערבית-העירונית, מלחמת המינים, מהותו המאגית של היקום וכו'), העומס הרתורי שלהם, החתירה שחותר בהם המשורר לווירטוּאוֹזיוּת (אַ-לאַ-שלונסקי) בתחומי המיצלול והמטריקה – כולם מעידים על התכוונויות רבות-יומרה. אף-על-פי-כן, ספק הוא אם מבַצר לו המשורר בשירים אלה מעמד מוכּר. ודאי שאין ברושם שהם משאירים אף רמז למרכזיוּת ולהשפעה, העתידות להיות מנת-חלקו של אלתרמן אחר פירסום "כוכבים בחוץ" בשנת 1938. השירים הם שירי בוסר, ולא במקרה פסלם המשורר עצמו כעבור שנים אחדות ולא הניח להם מקום – אפילו כדי ייצוג סמלי – בשום קובץ מקובצי הכינוס של שירתו, ואף לא אהב להיזכר בהם.