לדרך, ספן, הים לפניך.
הרוח על המים קם.
אם לא יבגוד לבך,
לנצח לא יבגוד בך הים.
עוגן הרם,
הגה כוון,
עוגן הרם,
ופתח, ופתח בשיר הספנים:
הלכה ספינתי בלילה כחול.
הובילה אותי לים הגדול.
הים הוא רחב, גלים וענן,
הדרך עוד  רב, רב, רב –
הלאה ספן!

 קשה להאמין, שחרוזים אלה של נתן אלתרמן (לחן: יואל ולבה), אשר נכתבו הרבה לפני שהוקם הצי הישראלי, הושרו אי-פעם ברצינות. אף-על-פי-כן עובדה היא: זהו אחד הפזמורים הפוֹפוּלאריים, שנחרזו והולחנו בארץ בעשרים השנה האחרונות, ופופולאריותו נזקפת לזכות מלותיו לא פחות מאשר לזכות לחנו. העובדה, שמאז ועד עתה הוקמו גם מדינה יהודית וגם צי ישראלי, ושדמותו של צי זה רחוקה מלהוות את הגשמתו של חלום-הנעורים הרומאנטי המפזז אי בזה בין המלים לבין תווי המנגינה, איננה, כמובן, אשמתו של אלתרמן. הפזמון המושר הוא מעצם טיבו נכסו הבלעדי של הרגע החולף, ואין הוא חייב באמיתות לטווח ארוך.

 בדיקה שטחית בלבד של רפרטואר הזמר המילולי בעשר או אפילו בעשרים השנה האחרונות מעוררת ספק, אם בכלל יש לפזמון המושר חובות כלשהן. סוף-סוף אין לשכוח, כי פזמונים אלה מעולם לא זכו לייצוג עצמאי, ללא הלחן, וממילא נודעת להם חשיבות משנית. אין למצוא כמעט ברוב הפזמונים, שנכתבו בפרק-זמן זה, אפילו ענין טכני. רובם נכתבו על-ידי משוררים, שלא תמיד התייחסו אליהם ברצינות והוציאו על-פי-רוב מתחת ידם מלאכה חפוזה וירודת-איכות. גם אותם משוררים, שייחסו ומייחסים לפזמוניהם אותו ערך שהם מייחסים לשיריהם, הצליחו אך לעתים רחוקות להתעלות מעל לתחריז הפרימיטיבי והבאנאלי, שציין את רוב הפזמורים מלפני קום המדינה, מה גם שלגבי אלה לא תמיד ניתן לקבוע, אם מגרעות שירתם הן שסיכלו את פזמוניהם או להיפך – מגרעות פזמוניהם הן שסיכלו את שירתם.