|
פני היונה הנחצות והראי - שרגא אבנרי
תמיהני גם עתה, עם שלושים שנות שירה של נ. אלתרמן ופירושים בשוליה, באיזו מידה נתבהרה ונתפרשה הוויה שירית זו, משופעת סמלים, מיוחדת בסוגה. והיא גם מצוינת בכמה פניה: הווית-עולם מדומה ורחוקה שנושב בה המיתוס ומפריח בועות-סמלים מן האגם הנרקיסי; הוויה זו מתעשרת מעצמה, מתמלאת מחוליתה, מתמונותיה ודימוייה וטיפוחי ביטוי משלה, המעצבים את התבניות האֶסטתיות והרעיונות בשירתה. הגישה המיתודית ודאי עשויה משהו לתרום כאן: תהייה על אימאג'ים, דימויים ואוצר ביטויים שימוּשי; סך הכל של ניבים ומלים שהמשורר הפכם לסמלים; כך וכך מלים "מטרידות", צירופים, נושאים, או מוטיבים הקרובים למשורר. ואם גילית צירופי נסיבות, או את האסוציאציה שנתהוותה בעקבות המלה המרכזית, קשרה התחבירי, וכיוצא באלה, יש אולי סיכוי לאיזה "מפתח", שיכניסך לאחד ממדוריה של שירה זו. היטיב מאחרים, מבחינה זו, י. זמורה בהראותו על מוטיב האחים כמפתח לשירה זו ("דבר", י"ב אב תש"ך). בעקבותיו הייתי מצביע למשל על ה"דו-שיח" והרבה דו-שיחים אחרים, כמסגרת סמלית לעולם מיוחד זה; כי נוסף לצד שבו העשוי להתפרש כתיאטרלי, יש לו לדו-שיח משמעות גדולה, לדעתי, לגילויי ההווי השניי, הפנטאסטי של אלתרמן; מיטב שירו נשאב מן "הכוח המדמה" וצמח מן המופלא והמסתורי. הביטוי העומד במרכזו, התמונה ההגותית, רב בו היסוד הבדיוני והחלומי מן המציאותי; הגם שלשון השירים מובנת, עשויה היא להכשיל את הקורא היומרני. הטכסטים הם לכאורה פשטניים, כמעט עממיים, ברובו של הפיוּט האלתרמני; אלא שלאחר קריאה ותחושה מהנה של דימויים ציוריים וחריזה ומיקצב, נותר מימד העומק חבוי מאחורי הסמל ואיננו נתפס מיידית. אזכיר לדוגמה את מחלפות הפטל ושחוקו של האב בשיר "איילת", או כשורות השיר "יין של סתו", שמילותיהן שימושיות ושכיחות בכללן, ולמרות זאת מותירות מקום להשערות שונות, ואפילו מטעות:
--אַתְּ זָרָה, אַתְּ זָרָה, אַל תָּבואִי עַכְשָׁו הַתּוּגָה שֶׁעָזַבְתְּ פֹּה גְדוֹלָה כֹּה מִמֵּך.
בְּאַחְרוֹן נֵרוֹתָיו – בִּשְׁבִיל מִי הִדְלַקְתִּים? – כְּבָר עוֹמֵם הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר אֵין לוֹ שִׁלּוּם רַק הָרַעַם אֵי שָׁם עוֹד גּוֹרֵר רָהִיטִים, רַק עֲנָק מְחַיֵּךְ וְשׁוֹתֵק עַל לֹא כְלוּם.
אַל תָּבוֹא עַכְשָׁו. יֶלֶד מֵת בְּחֵיקִי. אַתְ נִשְׁכַּחַת. עֵינֵי הַמַּרְאָה עֲצוּמוֹת. בְּחַדְרֵי הָעוֹלָם הַגְּדוֹלִים, הָרֵיקִים, גַם צְחוֹקֵךְ יִבָּהֵל מֵעַצְמוֹ.
(כוכבים בחוץ, 63)
חזור |