הופעתן של "בלדות-קינה" בנושא השואה, תוך הדגשת הגורל היהודי במלחמת העולם השניה, קיבלה דפוסים שיריים מעניינים במעגל השירה של משוררי שנות ה-40. שני משוררים – א.צ. גרינברג ונ. אלתרמן מייצגים, במידה רבה, את דרכי-העיצוב הדומיננטיות בנושא שלפנינו. אולם נ. אלתרמן לא כתב על מחנות הריכוז והמוות, ולא התייחס ליהודי שנורה בתוך השלג או לתוך בורות ההריגה, אלא כתב בלדות על מצבי פליטות ונדידה, שהתרחשו בשלהי המלחמה ובימים שלאחריה.

אחד המוטיבים החוזרים בבלדות העממיות והספרותיות כאחת – הוא מוטיב הנדודים. לעיתים הנוודות היא פרי נורמת חיים מקובלת: כגון אביר נודד או זמר נודד, ולעתים היא פריים של חיים שחרגו ממסלולם התקין – כגון מלחמות או אסונות טבע, שהחרידו אוכלוסיות שלמות ממקומותיהן וציוו עליהם לנוד ולנוע בדרכים. תופעה זו איפיינה את גורל יהדות אירופה במלחמת העולם השניה, והוותה תשתית לשיריו של נ. אלתרמן במסגרת הטור השביעי". 

נ. אלתרמן כתב שירים על מצבי פליטות ונדידה של ילדים יהודיים במלחמת העולם השניה, ושילב בהם יסודות של קינה, תוכחה ותקווה. יסודות אלו משולבים בשיריו בהעלאת "צופנים יהודיים" שמקורם בתנ"ך (כדוגמת השיר: "על הילד אברם"),  צופנים מן הפולקלור היהודי העממי ("על אם הדרך עץ עמד"),  או לקוחים ממערכת צופנים כללית ("ילודי אשה": "בן השרופה", "בן ישנת-עפר", "בני הטבועה", "בן האובדת" וכד'). 

רוב השירים בנושא השואה, שפרסם נ. אלתרמן במסגרת הטור השביעי כתובים במתכונת הבלדה. וכבר עמד על כך א. מגד  בדבריו על נ. אלתרמן ושירת "קו הקץ". מגד מנה 11 שירים במסגרת הנידונה, והוסיף כי לפי הערכתו השירים הללו קרובים יותר לבלדה היהודים של איציק מאנגר מאשר לבלדה הסקוטית הקלסית, ולא פחות מכך קרובים הם למתכונת שיר הערש היידי האלגי, שהאירוניה שבו צפונה בניגוד שבין אופיו המרגיע של שיר הערש, המכוון להשפיע על נמנום ועל שינה – לבין סיפור המעשה, אשר לעתים קרובות אינו עשוי להרגיע כלל. ואכן, השילוב של צחוק ודמע בולט בשירה העממית היהודית הן במזרח אירופה והן במערבה, ושילוב אלמנטים טרגיים בשירי-ערש מופיע במסגרת האירופית הכללית והיהודית כאחת,  כשם שאלימות ופחד מופיעים באגדות עם ובסיפורי ילדים.