היכולת של אלתרמן להתבונן באירועים דרך עיני "הסיטרא אחרא" ולעִתים גם להזדהות עם נקודת המוצָא של האויב – מבלי לשכוח פרמטרים אחרים  –  היא זו שאפשרה את חיבורו של טור כדוגמת טורו הידוע "על זאת" (דבר, יום ו', 19.11.1948), המתנוסס על כריכת ספרו של מנחם פינקלשטיין, בלוויית המכתב של בן-גוריון, שכתב למשורר: "אין טור משוריין בציוד צבאנו העולה עליו בכוחו הלוחם". הטור הזה יעמוד כאן במרכז דבריי, כי אגב ניסיוני לבחון את דברי מנחם פינקלשטיין,  המפריכים את דבריהם של  שורה ארוכה של היסטוריונים ואנשי ספרות, מצאתי למסקנותיו סיוע ממקום בלתי צפוי, שלא הייתי מגיעה אליו אלמלא נפגשתי עם הספר הזה הבוחן את דעותיו של אלתרמן בענייני ביטחון, מוסר ומשפט בחינה מחקרית, ללא דעות קדומות וללא משוא פנים.

היו שהאשימו את הטור "על זאת" שיש בו כדי לזרוע דֶמורליזציה בעיצומה של המלחמה, או אפילו לגרום לתבוסה. בן-גוריון, לעומת זאת,  בשיקול דעת נכון והפגנת מנהיגות "בזמן אמת", הדפיס את  "על זאת" במאה אלף עותקים, וחילקוֹ לחיילי צה"ל כמין סדרת חינוך מקוצרת בנושא טוהר הנשק. 

 

 הטור של אלתרמן נושא כותרת שמופיעה בדרך-כלל במקרא בהקשרים שליליים, רבים מהם בדברי התוכחה של הנביא ירמיהו, כגון "שֹׁמּוּ שָׁמַיִם, עַל-זֹאת" (ירמיהו ב, יב),  "עַל-זֹאת חִגְרוּ שַׂקִּים" (שם ד, ח), "עַל-זֹאת תֶּאֱבַל הָאָרֶץ" (שם ד, כח) וכד', ללמדנו שלפנינו משא תוכחה המתריע על הנעשה,

 מַפנה אצבע כלפי האשמים ומקונן על מחיר הדמים ששילמו  החפים מחטא.