כשנות דור חלפו בין ספר שיריו האחרון של ביאליק (1933) לבין שירי עיר היונה (1957) של אלתרמן, המתעדים שברי קלידוסקופ של אירועים משנות המאבק על עצמאות ישראל ומשנותיה הראשונות של המדינה בזמן התהוותם, כמעט ללא פרספקטיבה ו"רוחק אסתטי".13 בשנים שחלפו נשתנו הנסיבות לבלי הכר: דמותו של עשיו כבר לא שימשה ביצירת אלתרמן שם-נרדף ל"גוי" העוטה אדרת פרווה אוקראינית, המקיז את דמם של בני ישראל. מעתה התגוששו התאומים יעקב ועשיו  בתוך עם ישראל גופא, בהתמודדותו עם אתגר הריבונות ובשאיפתו להיות עם ככל העמים. האידאל הגלותי של "אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים", שהתאים למתמיד של ביאליק, חובש ספסלי "הישיבה" ובית-המדרש, התחלף באידאל של "אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד, אִישׁ שָׂדֶה", כיאה לדור שנאלץ, כדברי אלתרמן במחזור שירי "ליל תמורה" שבעיר היונה, לאחוז ב"כְלֵי חוֹרְשִׁים וּכְלֵי כוֹבֵשׁ".