הקריאה החוזרת בשירי אלתרמן היום – יותר מארבעים שנה לאחר שואת יהודי אירופה, כאשר, באופן פרדוקסאלי למדי, דווקא כעבור זמן כה רב אנחנו חודרים יותר ויותר לתוך־תוכו של אותו אינפֶרנו, מובלים בידי הניצולים שכבר מעיזים לדבר את זיכרונם – מעוררת תמיהה על מיעוט התייחסותו של המשורר לאותם מאורעות קטאקליסטיים, הן ב"שירי העת והעתיון" שלו והן בשירתו האֶפית.

 

חובה לומר, מייד בראשית הדברים, שתמיהה כזו אינה צריכה להתעורר – אולי אסור לה שתתעורר – לגבי היצירה הספרותית או האמנותית, בדרך־כלל. אין רשות לקורא לבוא בטענה אל משורר או סופר: מדוע לא כתבת על נושא זה או אחר, ויהיה זה מן הנושאים הבוערים ביותר, העומדים ברומו של עולם. אפשר שסופר יחווה את החוויות הקשות ביותר, בחייו האישיים או הקיבוציים – מות בני־המשפחה, מחלה אנושה, קרבות דמים, מחנה־השמדה ולא יכתוב על כך כלום. הדבר לא יגרע מערכו כמשורר, ולא יעיד על קהות רגשותיו כאדם, ודוגמאות לכך יש הרבה.

 

שונה הדבר לגבי אלתרמן. במשך עשרים־וארבע שנים, שבוע־שבוע ליווה הוא בשירי הטור השביעי את האירועים האקטואליים וההיסטוריים של הישוב העברי בארץ־ישראל, של העם היהודי ושל המדינה הצעירה, מתוך חוש מצויין של פרופורציה, בהבדלה בין עיקר לטפל ומתוך חריפות של תגובה המכוּונת בכל מיקרה לקלוע אל מוקד הבעירה של אותה שעה, ולעשותו כעין "נקודת ארכימדס" לראייה כוללת ורחבה, בעלת משמעות מוסרית, או היסטוריוסופית. אבל לא רק בטור השביעי. שירי עיר היונה נתחברו מתוך יומרה מפורשת לכתוב את האֶפוס של תקומת מדינת־היהודים, של הולדתה מתוך המאבק, ההעפלה, מלחמת־השיחרור, ושל התלכדות השבטים הנקבצים אליה מכל הגלויות – להוויה חדשה, מעין איליאדה או אינֵאיס של העם העברי.