מקובל לראות את נתן אלתרמן (1970-1910) כמי שנמצא בלב הקונסנזוס של תנועת העבודה הציונית, אך הוא מתגלה כמשורר שעמדותיו מורכבות ולעתים אף חתרניות. שירתו מאופיינת בשני קווים מקבילים: שירה לירית אישית (כגון זו שבספריו כוכבים בחוץ ושמחת עניים) ושירה אקטואלית שהתפרסמה בעיתונות היומית כטור שבועי תחת הכותרת "הטור השביעי". בטוריו (כלומר בשיריו האקטואליים) משנות הארבעים בונה אלתרמן את מיתוס האומה היהודית החדשה הנולדת מתוך השואה ונבנית בארץ ישראל. הטור "על הילד אברם" (1946) בנוי כבלדה המספרת על ילד יהודי השוכב לאחר המלחמה על מדרגות ביתו ומסרב לקום ולשכב במיטתו, למרות הפצרותיהם של בני משפחתו המתים ושל אומות העולם, עד שהוא שומע את קול האל הקורא לו "לֵךְ לְךָ, דֶּרֶךְ לֵיל מַאֲכֶלֶת וָדָם, / אֶל הָאָרֶץ אֲשֶר אַרְאֶךָּ." הטור "מגש הכסף" (דצמבר, 1947) מגיב על החלטת האו"ם על הקמת המדינה היהודית בחרדה מפני תוצאות המלחמה העתידה להתרחש. האומה מעוצבת כאלה קדמונית התובעת קורבנות אדם צעירים. עם סיום המלחמה היא מתכוננת לטקס ומצפה לנס, אך נדהמת לראות במקום זאת לוחמת ולוחם צעירים חיים-מתים הצועדים לקראתה. היא מתנכרת אליהם ושואלת "מי אַתֶּם?", והם מתוודעים אליה בהכרזה "אֲנַחְנוּ מַגַּשׁ הַכֶּסֶף / שֶׁעָלָיו לָךְ נִתְּנָה מְדִינַת-הַיְּהוּדִים", ונופלים מתים לרגליה. אפשר שיש בשיר עמדה ביקורתית כלפי היישוב ומנהיגיו, המגלים יחס מתנכר וכפוי טובה כלפי לוחמי הפלמ"ח המקריבים את חייהם למען המדינה שבדרך.
בשיריו הראשונים של אלתרמן, המשמרים ומחזקים את האתוס הציוני, הערבים כמעט שאינם נוכחים. בשיר "הורגי השדות" (1936) בעל האופי המיתי מתואר קשר ארוטי הנוצר בין החלוץ לאדמה, אך יצורים דמוניים המכונים "הורגי השדות" מגיחים בלילות מכפריהם ההרריים ומציתים את השדות. גם השירים "עץ הזית" ומערומי האש" (בתוך כוכבים בחוץ, 1938) מתייחסים למאבקי ההשתרשות של החלוצים בקרקע, כשקיומם של הערבים נרמז, כצל יונגיאני המצוי ברקע, במטפורות "מַשְׂטֵמָה צְרוּפָה" ו"חוֹמַת נָקָם שָׁקוּף". עדיין אין ניסיון להבין את האחר, ואיבת הערבים מוצגת כסתמית וחסרת סיבה. בימי מלחמת העצמאות משתנה עמדתו של אלתרמן בהדרגה, והוא מגלה יותר ויותר אמפתיה כלפי הערבים לנוכח אסונם. בשיר האקטואלי "על זאת" (1948) הוא מגיב על פשעי מלחמה, מוחה נגד ההשתקה וקורא להעניש את האשמים. במחזור השירים "מלחמת ערים" (עיר היונה, 1957) הוא מתאר את נפילתה של יפו ואת בריחת תושביה באופן המזכיר תיאורי אסון של פליטים יהודים בגולה ("שָׁם יוֹרֵד הֲמוֹנָהּ שְׂתוּם עַיִן / וְנִקְבָּץ בְּמוֹרַד הַתֵּל / וּבְדִשְׁדּוּש וּנְקישַׁת-קַבַּיִם / רְכוּשׁוֹ לְפָנָיו גּוֹלֵל"). לאחר הקמת המדינה הוא מבקר את מדיניות הממשלה כלפי המיעוט הערבי, ובשירים אקטואליים רבים הוא מגנה בלשון חריפה פגיעות ועוולות, ביניהם הטבח בכפר קאסם (1956). את אזרחי המדינה הערבים הוא רואה כ"מִעוּט מְדֻכָּא וְצוֹדֵק" ואילו הרוב היהודי הפך בעיניו "לְצִבּוּר שֶׁל קְסָדוֹת וְאַלּוֹת" ("מהומות בנצרת", 1958).