מערכת היחסים שהתפתחה בין שני המשוררים, ביאליק ואלתרמן, לבין מנהיגי דורם, אחד־העם ובן־גוריון, היא מיוחדת במינה.  עם כל השוני שבכל נתון כמעט – באופי, בעמדות, בקשרים האישיים ובנתונים המדיניים־ההסטוריים – מזדקרת העובדה, כי בשני המקרים אנו עומדים בפני קשר אישי הדוק בין שני משוררים, שזכו להשפעה גדולה אף מעבר לתחומי הספרות, לבין שני מנהיגים אותוריטטיביים, שאף כי לא נמנו על חובבי האמנות והשירה המובהקים, אוזנם היתה קשובה לקולו של המשורר הגדול, בן־דורם.

התופעה של משורר המתייחס בהערצה למנהיג הדור, היא כמדומה יוצאת דופן. במשטר דמוקרטי חופשי, הרחק מאילוצי חצר המלכות או הנדיב, אחרי שהאמנות על כל ענפיה השתחררה מאפוטרופסות של פטרונים למיניהם, נראה כי הערצת המנהיג, קילוסו ומניית שבחיו, כבר עברו מן העולם.  והנה בשירה העברית, במרחק של כמחצית המאה, שני משוררים, ולא סתם משוררים מן השוליים, אלא שני המשוררים החשובים ביותר במאה העשרים – ללא כפיה, או הזמנה מגורם חיצוני בעל השפעה, מוצאים לנכון לשיר שירים למנהיג הדור. ביאליק ואלתרמן אינם מצניעים שיריהם אלה. ביאליק כולל את שיריו לאחד־העם בתוך שיריו המקובצים ללא שום קו מבדיל. אלתרמן, שלא כלל את שיריו לבן־גוריון באחד הקבצים הקאנוניים (כגון עיר היונה, אלא צירפם ל"שירי העת והעיתון, והטור השביעי), מכסה בכמות את שאולי חיסר, בהשוואה לביאליק, בהתייחסות: לא פחות משישה שירים וחמישה קטעי פרוזה מייחד הוא, ישירות, לבן־גוריון. כמות זו קובעת איכות לעצמה: ראשית, בהתמדת הזיקה הזו, הרבה מעבר לזו שבין ביאליק לאחד־העם; שנית, על פי מהות העמדה שנקט כלפי בן־גוריון, שעיקרה הוקרה, אך הוקרה זו יש לה, כפי שניווכח, סייגים עקרוניים.

מה לליריקנים הגדולים שלנו ולהערצת מנהיגים האם יחסם המיוחד של שני המשוררים למנהיגי הדור סימן חולשה הוא? אות לטשטוש האישיות, להתבטלותה, אחד מסימני הגבול ליכולתם הפיוטית – או להיפך, עמדתם כלפי אחד־העם ובן־גוריון היא אחד מסימני גדולתם, או ייחודם?

הבה נסייג עצמנו תחילה מן האיפיון הפסיכולוגי־האישי. אפילו נאמר כי בחיי שני המשוררים ממלא היחס למנהיג פונקציה של היתלות בדמות אב סמכותית, ספק אם ביאליק ואלתרמן מתייחדים בכך בהשוואה ליוצרים אחרים, וספק נוסף משתמע מן הדרך בה חרגו שניהם – כל אחד בדרכו שלו – מן התלות הזו. בכל אופן, מעבר לניחוש הפסיכולוגי ולמודל אפשרי של יחסי בן־אב, המשמעות הספרותית־ההיסטורית היא העיקר. אך גם בחינתה של זו איננה פשוטה. בל נשכח: אפילו מרחק השנים בינינו לבין ביאליק ואלתרמן, שקשרו עצמם למנהיגי דורם, איננו רב, השוני הסטרוקטורלי – החברתי, האידיאולוגי והתרבותי – הוא כמעט מוחלט, והוא מרחיב את פער העמדות והפרשנויות כלפי התופעה. די אם נשאל: האפשר להעלות על הדעת תופעה מעין זו,  של קשר הדוק בין משורר ומנהיג, בימינו אנו? – אף מבלי להקדים את הראוי לעיון ולבירור, עצם הספק ביחס לאפשרותה של התופעה הזו כיום מבהיר עד כמה שני קצות המשוואה הזו מותנים זה בזה: לא רק אחד־העם ובן־גוריון אין לנו לקראת תום המאה, כי אם גם לא ביאליק ואלתרמן.