כָּל שׁוּרָה תִבָּחֵר כְּעַלְמָה בַּשִּׁבְיָה

וְחַפְּשׂוּ הַיָּפָה בִּבְנוֹת הַפֶּלֶךְ.

וַחֲרוּז תִּמְחֲצוּ לָהּ, שָׁלֵם כִּשְׁבוּעָה

אוֹ חָצוּי וּמַגִּיר עֲסִיסוֹ כַּפֶּלַח.

(הבקתה, שיר עשרה אחים, נוסח ראשון)

בשיר "הבקתה" מתוך "שיר עשרה אחים", שהתפרסם לראשונה ב־1941 בקובץ "ששה פרקי שירה" שבעריכת אברהם שלונסקי, מבחין אלתרמן בין שני סוגי חרוז: שלם וחצוי. הכוונה היא, כמובן, לאבחנה שבין שני סוגי החרוז שהרושובסקי הגדירם, לימים, במאמרו על השיטות הראשיות של החרוז העברי (1971), כחרוז מדויק ("מוטעם־סיומי") וכחרוז בלתי־מדויק ("מוטעם־מופסק" או "מודרניסטי"). אין ספק שאבחנתו של אלתרמן, כפי שמשתמע מהתיאור הפיגורטיבי, אינה ערכית אלא תיאורית: לכל אחד משני סוגי החרוז הקסם המיוחד לו: לראשון – הקסם של השלמות והנאמנות לנורמה ("שָׁלֵם כִּשְׁבוּעָה"); ולשני – הקסם של העסיסיות, הרעננות ופריצת הנורמות ("חָצוּי וּמַגִּיר עֲסִיסוֹ כַּפֶלַח"). נראה שאבחנה מודעת זו בין שני סוגי החרוז, והאפשרות להשתמש בה במכוון ליצירת אֶפקטים פואֵטיים, התפתחה אצל אלתרמן כבר במוקדם, בשנות השלושים, והיא בולטת במיוחד בשירתו בשנות הארבעים.