מלחמת ששת הימים נחשבת כ"קו פרשת המים" בקורותיה של מדינת ישראל, שהפכה ממדינה קטנה החרדה לקיומה, לפניה, לאימפריה צבאית אחוזת תחושת גדלות ואופוריה, לאחריה. הניצחון הענק והשטחים העצומים שנכבשו שינו את המושגים ימין ושמאל, והוויכוח בין השמאל והימין שהיה כלכלי-חברתי במהותו הפך לוויכוח בין "נִצים" ל"יונים". בין הדוגלים ב"אף שעל" ובהתיישבות יהודית בכל השטחים הכבושים, לבין אלו שחששו מהשפעות הכיבוש על החברה בישראל וקראו ליציאה מהשטחים ולהימנעות מכיבוש מתמשך של אוכלוסייה ערבית כה גדולה. גם אנשי רוח ואנשים בעלי השפעה בחברה הישראלית, שעד למלחמה השתייכו לאותו צד במפה הפוליטית נקטו בעמדה שונה זה מזה. שניים מהם היו נתן אלתרמן וס' יזהר. שניהם השתייכו לתנועת העבודה, ייצגו את הזרם המרכזי בה והיו מתומכיו של דוד בן-גוריון. יתרה מכך, במהלך מלחמת השחרור, היו אלתרמן ויזהר אנשי הרוח הבולטים ביותר שקראו, ביצירותיהם, להתנהגות מוסרית של לוחמי צה"ל ואף העבירו עליהם ביקורת כאשר חרגו מכך.
במאמר זה אציג את עיקרי הדברים בפולמוס על עתיד השטחים הכבושים/משוחררים ואנסה לטעון שהיה לו תפקיד חשוב ומכונן בהגדרות החדשות של השמאל והימין במדינת ישראל, לאחר מלחמת ששת הימים.