מלאו עשרים שנה למלחמת ששת-הימים, מלחמת "התמורה האין-שנית שהפכה את סכנת הכליון לישועה שאין דומה לה" (ח 38) (* ), המלחמה שעם סיומה  פירסם נתן אלתרמן את מאמר הקריאה, ההתעוררות והתביעה שלו, "מול מציאות שאין לה אח"  (16.6.67), לקראת "הזמנים החדשים שעל מפתנם אנו עוֹמדים כיום." (ח 43).

מלאו עשרים שנה – ואנו עדיין על המפתן ואנו עדיין עומדים.

מלאו עשרים שנה, וכמי שהיה אז עם נתן אלתרמן כמעט יום ביומו, כמי  שפירסם שבועיים אחריו מאמר-מִפְנֶה משלו ("אין דרך בחזרה, "מעריב, כ"ב בסיון תשכ"ז, 30.6.67), כמי שעשה עימו מאז בעיצוב המחשבה, בארגון הכלים והאנשים, עם קבוצת אישי-סגולה גדלה והולכת מכל המחנות, לכינונה ולהעמקת השפעתה של התנועה למען ארץ-ישראל השלמה – אני מרשה לעצמי, אני חייב לעצמי,אני זכאי בבחינת המביא דבר בשם אומרו, אני מבקש לנסות ולהבין, לנסות ולפרש את החיזיון הרוחני והמוסרי הנאצל הזה של  המשורר הקם ושם עצמו מורה-דרך לעמו.

ספרותנו ידעה חזיונות כאלה – סופר, משורר, איש-רוח, מדען, קמים ונוטלים על עצמם עול של מהות אחרת, יוצאים אל אחיהם בשער, נכנסים בעסקי-ציבור, ניצבים במרכז הזירה הפוליטית.  בדרגות שונות של הַפְרָדָה בין עולם-הרוח האישי לעולם-הכוח הציבורי ראינו בימינו את אורי צבי גרינברג ואביגדור המאירי, אברהם שלונסקי ואלכסנדר פן, וקודמים להם ביאליק וברנר וקודמי-קודמים להם לילינבלום ואחד-העם וסוקולוב, והרשימה ארוכה והמצע קצר – אלא כאשר אירע הדבר בנתנן אלתרמן היתה המטמורפוזה מהירה יותר, חותכת יותר – ומתמיהה יותר בעיני יודעי המשורר ואוהביו.

מבחינת "האומץ והזעם" גמלה התמורה בכתיבתנו הציבורת של אלתרמן באפריל 1967, כאשר נטש את טורו ואת מעמדו המיוחד ב"דבר" (לאחר קרוב לרבע מאה שנים) והחל את כתיבתו ב"מעריב".  מאז משבר "הפרשה" ובעיקר לאחר סילוקו-הסתלקותו של דוד בן-גוריון מהנהגת המדינה ומצמרת מפלגתו – הלכה והעמיקה בדידותו של אלתרמן בעיתון פועלי ארץ-ישראל, הלכה והחריפה עמידתו האופוזיציונית הנזעמת והבלתי-מתפשרת כלפי התנועה והסביבה החברתית, המימסד ואישי-ההנהגה, אשר בשנות השיא של כתיבתו הציבורית במסגרת "הטור השביעי" היה הוא דוברם הנעלה והנערץ ביותר.