מוצאה של משפחת אלתרמן מתחום־המושב שבביולוריסה, או ליתר פירוט – מן העיר הוֹמֶל וסביבתה הכפרית. הורי־הוריו של נתן אלתרמן ישבו באובארוביצי, ספק כפר ספק עיירה, מהלך מילין מספר מן העיר הומל.

הומל, או "הומיה" בפי כרוניסטים במאות הקודמות, הנה, כידוע, מן הקהילות הוותיקות בממלכת רייסין. ר' נתן האנובר מזכיר אותה ב"יוון מצולה" והוא מספר שם כי מניין הרוגי חמלניצקי בהומל, בגזירות ת"ח ות"ט, עלה לכדי "כמה אלפים שנהרגו על קידוש־השם". כיוצא בזה ר' מנחם מן, בעל "שארית ישראל" האומר, כי "היום ההוא היכו את הקריה הומי"ה, עיר במדינת רוסי"א, ע' פרסאות מעיר טולטשין, והיהודים אשר בהומי"ה קידשו את השם הגדול יותר משאר קהילות"; כאשר סירבו לקנות את חייהם במחיר המרת דת אבותיהם "ויכו אותם המורדים וימיתום ולקחו כל אשר להם כסף וזהב אין מספר". במאה הי"ט פשטה במחוזות הללו החסידות מיסודו של ר' שניאור זלמן מלאדי, בעל ה"תניא", ולמאז היו הומל וסביבתה הקרובה והרחוקה יותר, ובכללן בּוֹבּרויסק ולוּבּאביץ', מרכזי החסידות החב"דית שעיצבו את פני האוכלוסיה היהודית כאן לדורות וקבעו בהם סימני־היכר מובהקים – באורח־חייהם, בנימוסיהם ובנטיותיהם הרוחניות. ניצוצות של תורת חב"ד לא כבו גם כשנותקו ממקורם הראשוני ופירנסו אש זרה להם, כביכול (צריך פעם לבדוק בקורות הספרות העברית מי מבין יוצריה החדשים היה מנצר חסידי חב"ד).

בסוף המאה הקודמת ובתחילת המאה הזאת היתה הומל כמעט עיר יהודית – עיר שכמחצית תושביה, וזמן־מה אף למעלה מזה, היו יהודים מכל הרבדים ומכל הפרנסות, יהודים שעסקו בחקלאות, במלאכה, בחרושת, ברוכלות, במסחר ובמקצועות החופשיים כיוצא בזה, מבחינה זו, העיירה אובארוביצי, שהיתה יהודית לכל דבר, בהרכב האוכלוסין שלה, ביגיעתה ובמרכולתה ובשפתה הרווחת בבית ובחוץ.  אוצרות טבעיים ומרץ יהודי עשו את הומל למרכז של חרושת, של מסחר ותחבורה על הסֶפר בין אוּקראינה ופּוֹלסיה. מנסרות־עץ ותחנות־קמח ושאר סדנאות שהשתמשו בתוצרת חקלאית שלחו את סחורותיהם על פני נהר הסוז', שהוא יובל של הדנייפר. לקראת שלהי המאה נתרבה הישוב היהודי בהומל: צעירים רבים השתקעו בעיר, אם דרך קבע ואם דרך ארעי, ומיניה וביה נעשתה עיר זו בית־גידולן של תנועות צעירות, שמגמת פניהן לתמורה רדיקאלית, אם בהוויה הלאומית ואם בהוויה הסוציאלית ואם בשתיהן כאחת. אין תימה שחיבת־ציון והציונות המדינית וארגונים "ריבולוציונריים־פרוליטאריים" עשו להם נפשות הרבה, ביחס, במחוזות הללו. היו בהומל קצת עשירים מופלגים, אבל רוב־רובה של העיר היהודית היה מורכב מדלת־העם (יוסף חיים ברנר תיאר אותה בסיפוריו "מעמק עכור"). בשנת תרס"ג ותרס"ז, ערב המהפכה הרוסית הראשונה ולאחריה, התנסתה הומל בפורענות קשה, במעשי הרס ושוד ושפיכות־דמים, אם מידי אספסוף פרולטארי מוסת ואם מידי שלוחי "המאה השחורה" וחיילי הצאר, אלא שהפעם, שלא כבימי חמלניצקי, נמצאו חבורות של יהודים שקידשו את שם שמים ב"הגנה עצמית": הצטיידו בנשק ובכלים דמויי־כלי־זין, התאמנו בהיחבא, ואחר־כך, ביום צרה, עלתה בידיהם לרסן את הפורעים ולשבור את צמאונם לדם יהודי. שירי־הזעם של חיים נחמן ביאליק מתרס"ג ותרס"ד – "על השחיטה" ו"בעיר ההרגה" – מילאו את שליחותם, לבשו בשר וגידים, יצאו מן הספרים אל הרחוב. סימן לבאות.