אלתרמן אמר מה שהיה לו לומר בפומבי, ברשות הרבים, לא רק בשירי "רגעים", אלא גם בפזמונים מעל במת התיאטרון הסאטירי. אלו נועדו לקריאה ואלו נועדו לזמר. הראשונים – אכסנייתם היתה "הארץ", האחרונים – אכסנייתם היתה "המטאטא". שירי העתון ופזמוני התיאטרון – רקעם ומקום מולדתם היתה תל־אביב.

באביב 1927 נוסד בתל־אביב התיאטרון הסאטירי הראשון בשם "הקומקום". אביו־מחוללו היה אביגדור המאירי, ואף כי המאירי לא היה "איש תל־אביב", במובן זיקתו הטבעית של אדם אל מקום־מושבו (באותו מובן, שעליו דיבר אלתרמן ברשימותיו התל־אביביות משנת 33'), הרי רק בעיר זו יכול היה "הקומקום" להיווצר, כמוהו כמוסדות־תרבות אחרים שנוסדו אז בארץ. תעודת־הלידה של התיאטרון הזה, כפי שהציגה המאירי לרגל הצגת־המאה, מגדירה את מוצאו, בלשון היתולית, כמובן: "אמו של הילד היא תל־אביב של מעלה" ו"אבי הילד הוא המשורר אביגדור המאירי"; "הסנדקאים הם ח.נ. ביאליק ושושנה פרסיץ".  לכן צריך להוסיף כמה וכמה פרטים מן הביוגראפיה של המאירי עצמו, שבלעדיהם לא תובן די־צורכה העובדה, שדווקא המשורר הזה, בפעלתנותו הקדחתנית, הניח את היסוד לסאטירה הארצישראלית בגילגולה התיאטרוני.  בפרק כללי על הספרות הארצישראלית בשנות השלושים כבר צויין מעמדו האופוזיציוני של המאירי,  שנתבטא בין השאר גם בבטאוני־היחיד שלו, תחילה – "לב חדש" (1921 – 1924) ואחר־כך – "המחר" (1927 – 1831), שבשערי שניהם התנוסס מוטו, לאמור: "חופש־הדיבור אינו רשות אלא חובה!".  על מה מתח ועל מה לא מתח ביקורת קטלנית מעל עמודי הבטאונים הללו! ובמי לא פגע – אישית – בשבט ביקורתו. אמנם בפתח־דבר ל"מחר" (גליון א', אייר תרפ"ז) כתב כי כתב־עת זה נועד להיות "דוכן בשביל חופש האידיאות והאידיאלים" וכי זוהי אמנם "אכסניה למלחמה", אבל לא "למלחמת אנשים" ולא "למלחמת מפלגות", כי אם אך ורק "אכסניה למלחמת האידיאות".  אלא שבניגוד לנדרים אלו הקדיש המאירי חלק ניכר מעתונו להתקפות על סופרים ואישי־ציבור, בנקיטת שמותיהם, כדי להעמידם לעמוד־הקלון. זו היתה מעין אופוזיציוניוּת לשמה, מתוך מצוקה נפשית (וגם חומרית) ממארת; היו לה, כמובן, תכנים אידיאים, אבל לא מהם באו לה תנופתה, להיטותה, התמדתה; תכניה ומטרותיה עלולים היו להשתנות (ואכן השתנו במרוצת הימים אפילו מן הקצה אל הקצה), אבל היא עצמה עמדה בעינה כמה שנגזר מטבע־ברייתו של המשורר הזה.  לקרוא לדברים בשמם, בערטיליותם, ככל האפשר, זהו מסימניה ההיכר של ה"אכספרסיוניזם" שלו.  מישהו, שראה יפה למהלכי־נפשו של המאירי, אמר עליו, שהוא "אמן השונא את האמנות שביצירה" וגם "שונא את 'הטהרה' שבלשון", הגם שהיה אֶסתיט, כמעט "דאנדי".