התיאוריה של תרגום הטקסט הספרותי, בדרך-כלל, יוצאת מתוך ההנחה שמלכתחילה רוצה המתרגם להיות נאמן למקור, ולהיזהר מלשנות בתרגומו מן המטבע של המקור, אך עומדים בפניו מכשולים אובייקטיביים. על-פי גדעון טורי התרגום במובן המצומצם הוא המרת טקסט בלשון אחת בטקסט בלשון אחרת תוך קיום אקוויוואלנטיות בין שני הטקסטים. אך כיוון שהלשון והטקסט אינם קיימים בחלל הריק, אלא בתוך תרבויות ומסורות, נאלץ המתרגם להביא בחשבון הן את הצפנים הלשוניים, הן את הנורמות הלשוניות, הן את הביצוע הממשי בטקסט, וכן את מעמדם של כל אלה בהקשרים רחבים יותר, בתרבות המוצא ובתרבות היעד כאחד. בעיות היסוד של התרגום מקורן בחוסר חפיפה שבין תרבויות ולשונות שונות. כל תרגום בהכרח ממוקם בין שני הקטבים הבאים: בין השאיפה לאדקוואטיות תרגומית (נאמנות למקור) ובין השאיפה לקבילות ולמעשה הוא מעין פשרה ביניהם.

 

לעומת עמדה של נאמנות למקור, לא נתכוונו רוב המתרגמים בתקופת ההשכלה העברית וב"דור התחייה" לדבוק במקור ועשו ביצירה כבתוך שלהם . לדוגמה, הנורמה התרגומית שביאליק, גדול משוררי דור התחייה לילדים, עמד בראשה מייהדת את הטקסטים. עמדת המוצא שלו, שסינתזה בין ארון הספרים היהודי ובין הטקסטים של התרבות המערבית, תיצור את התחייה התרבותית העברית שהציונות ייחלה לה. החיבור הזה יצר, בין השאר, טקסט רב-אנפין בצד הכנסה של המישור הביוגרפי והארס-פואטי .

 

אלתרמן, גדול משוררי הדור הבא, מקבל את הנורמה שניתן לעבד את המקור, אך הוא משנה את הפוקוס של הנורמה התרגומית המייהדת את הטקסט, וממקד אותה בתרבות הארץ-ישראלית הצומחת בתקופתו, בד בבד עם הכנסה של המישור הביוגרפי והארס- פואטי.