ביצירתו הענפה ובמעמדו שהפך עם השנים לבלתי מעורער לא היה הד, ולו קלוש ביותר לאותן שנות-ילדות שאמנם לא היו בפרבר נידח בוורשה, כי אם בדירה גדולה ומרווחת, כשאביו יצחק היה בין מקימי "גן ילדים עברי" בעיר שקהילתה מנתה כמאה וחמישים אלף יהודים בתקופה האמורה. כמו כן לא היה כל איזכור לשנות לימודיו בגימנסיה המהוללת "מגן דוד" בקישינייב, ואף לא לנופים ולחוויות שליוו את ילדותו ונערותו – אלה ועוד נותרו החורים השחורים שבחוץ.

אלתרמן נמנע באופן עקבי מהתייחסות לכמה פרקים ביוגראפיים משמעותיים בתולדותיו והוא העדיף למחוק פרק זה ולטשטש את קשריו עם מה שייצגו הגלות והעולם הישן ואף הקפיד להעלימם מיצירתו  באופן מעורר השתאות, בנימוק שלביוגרפיה אין מקום בשירתו. 

 

המשורר יעקב אורלנד יליד העיירה טטייב שבאוקראינה (1914), והמשורר יחיאל פרלמוטר, הוא אבות ישורון, יליד העיר קראסינסטאוו שבפולין (1904), היו קורבים לאלתרמן, אולם שלא כיתר חברי הקבוצה ופגישותיהם התכופות בבתי הקפה התל-אביביים, על ההווי המיוחד שנוצר ביניהם, היו אורלנד וישורון, גם מתבוננים מבחוץ בחבורה המגובשת, וגם קרובים אליו באופן שונה בשלבים שונים ולאורך כל חייו. שניהם היו בבחינת עדים מסוג אחר לחידת אישיותו הבלתי-מפוענחת של אלתרמן וביצירתם מואר פן שהוא ביקש לגנוז או לחילופין שהיה לו מעצור מפניו.