ספר החידות של נתן אלתרמן נמצא בכתב יד – מוכן, לכאורה, להוצאה לאור – אולם כשמנחם דורמן, מי שקיבל את העיזבון, החל לעיין בספר, ומצא לדבריו עשרות פתקאות בין דפיו, הוא הבין שהיו לאלתרמן  התלבטויות רבות באשר לפרסום הספר. לפני שדורמן פרסם אותו (ובסופו של דבר הוציאו לאור בדיוק כפי שמצא אותו), הוא התלבט עם עצמו כיצד לערוך את הספר (וראו: דורמן "סוף דבר", בתוך אלתרמן, 1971).

 

מתוך עיון בפתקים שהשאיר אלתרמן הובהר לדורמן, שהמשורר לא הוציא את הספר לאור בחייו משום שלא היה שלם עם חלוקת הספר לפרקים. הספר שמצא דורמן נחלק לשישה פרקים על פי חלוקה תמטית:

   - השער הראשון מתמקד בחידות שנושאן "חפצם"
   - השער השני  נושאו "ירקות"
   - השער השלישי – "גרמי השמים"
   - השער הרביעי – "בעלי חיים"
   - השער החמישי מתמקד ב"חלקי גוף". 
   - השער השישי מעלה חידות מתוחכמות או כהגדרתו, מי שמציג אותן "טוחן מים בכברה".

 

בהקשר הפולקלוריסטי, אלתרמן מתייחס אל תולדות החידה ומאזכר את חידת הספינקס (חידות, 134) תוך שהוא מספר על הרקע שלה (שהרי הוא פונה לילדים). אין הוא מדבר על הספינקס המצרי הקדמון בעל גוף האריה וראש האדם, אלא על גלגולו של הספינקס המזרחי אל תוך התרבות היוונית. הוא מאזכר את הספינקס היווני המוכר, דמות  אכזרית בעלת אופי שֵדִי, שקוטלת את הנכשלים בפתרון חידתה.