אחד הנושאים שאין מרבים להתעכב עליהם בחקר שירתו של אלתרמן הוא יחסו המיוחד אל השפה העברית. עובדה היא שאין עוד משורר עברי בן תקופתו, ולא כל שכן - לאחריו, שהפך את השפה העברית למושא התייחסות חוזר ונשנה ביצירתו, כמוהו. הוא כתב עליה החל בשנות השלושים למאה העשרים, שנות ראשית יצירתו, ועד אמצע שנות השישים, העשור האחרון לחייו, ובסוגות שונות: למן האקטואליה של שירי רגעים והטור השביעי ועד השירה הקנונית ההגותית המאוחרת שבעיר היונה ובחגיגת קיץ, וכן ביצירתו לילדים בספר התיבה המזמרת. 

 

בתשתית למחקר זה אותרו למעלה מ-20 היקרויות ביצירת אלתרמן שבהן הוא נוגע מפורשות בשאלת העברית; לא כולן מקיפות יצירות מלאות ולא בכולן נוכל לגעת במסגרת זו. המשותף לכל האזכורים הללו – אולי באופן לא מפתיע – הוא הופעתם ביצירתו בהקשר לאומי-ציוני.

 

נתן אלתרמן, בנו של יצחק אלתרמן, ציוני והבראיסט מובהק, שהקים בוורשה יחד עם יחיאל הלפרין, אביו של רטוש, את גן הילדים העברי הראשון, מעולם לא הסתיר את דבקותו באידיאולוגיה הציונית. וכבר ב-1938, ברשימתו "סוד המרכאות הכפולות", דיבר בזכות חילוצו של המושג "ציונות" מבין המירכאות שלתוכן נקלע על-ידי מסתייגים וציניקנים וסיים את הרשימה במילים הבאות: "יום שבו ישיר הפייטן העברי על הציונות, למשל, ויִראֶה עצמו  י כ ו ל   ו ז כ א י  להביא בשירו את שמה המפורש ב ל א  מ ר כ א ו ת, יהיה יום ניצחון לשירה העברית" (פיזור האותיות במקור).