התופעה המרתקת והמשמעותית ביותר בתחום השירה העברית בארץ בשנות החמישים של המאה ה-20, היא, ללא ספק, מאבק הדורות שהתחולל בה, ואשר היה, בה בעת, גם מאבק על השלטתה של דרך שירית חדשה. המאבק שנוהל בידי קבוצת משוררים צעירים, שהבולט בהם היה נתן זך, הופנה, כזכור, נגד האסכולה השירית המכונה בביקורת 'אסכולת שלונסקי-אלתרמן', על שם הבולטים שבמעצביה ובמייצגיה. למעשה, מדובר בעימות בין שתי פואטיקות, שכל אחת מהן זכתה בשעתה לתואר 'מודרניסטית', על רקעה של תפישֹת העולם השירית שקדמה לה. 

 

המושג 'מודרניזם', כפי שמדגישה הביקורת, הוא יחסי, שכן הגדרתם של תקופה, של פואטיקה או של זרם כמודרניסטים, היא תמיד יחסית למה שקדם להם, ואשר עשוי היה להיות הוא עצמו מוגדר ככזה, בהשוואה למה שקדם לו.  בתחום הספרות מאותת המושג על שינויים היסטוריים ונתפשֹ כמעט תמיד כשייך להקשר של ההיסטוריה הספרותית (Eysteinsson. 1990: 3). בעיקרו, מצביע השימוש במושג 'מודרניזם' בתחום האמנויות על זיהוי מהלכים ניסיוניים בתחומי הצורה והסגנון, והוא עשוי לתפקד כמושג כוללני המתייחס לתופעות אמנותיות שונות ומובחנות זו מזו, כגון: סימבוליזם, אקמאיזם, אימאז'יזם ועוד.  

 

בעיון זה אנסה לבחון את הנחות היסוד המודרניסטיות שבבסיס שירתו המוקדמת של נתן זך ולעמתן עם הנחות היסוד הפואטיות של שירת אלתרמן המוקדמת, אשר כשלעצמה זכתה גם היא בשעתה לתואר 'מודרניסטית'. הבחינה והעימות ייערכו הן בהסתמך על התבטאויות ארס-פואטיות חוץ-ספרותיות והן תוך הישענות על שירים ארס-פואטיים מפורשים ועל ארס-פואטיקה מובלעת בשיריהם של שני המשוררים הנדונים. באופן ממוקד יותר, יעומתו שירים ספציפיים של נתן זך עם שירים מסוימים של נתן אלתרמן, לצורך חידוד ההתבוננות בהשגותיו של המשורר המאוחר על תפישֹות השיר של קודמו.