עתה, עם ציונו של ספר השירה "עיר היונה" לנתן אלתרמן, דין שנחזיר את עצמנו אל לפני ירחים אחדים, ונזכיר לעצמנו רישומה של ראשית שמועתו. כי רישום זה והא ענין לענות בו: הספר גופו לא הספיק עוד להגיע לייד הקרואים, וכבר אפפתו סוגסטיה כפולה, שאיימה לעמוד כמחיצה ביניהם ובין טורי־הדפים: האחת שפעולתה היתה בפרהסיה־יותר ודרכה גוזמההלרובא, והאחרת שפעולתה היתה בצנעה־יותר ודרכה גוזמה־למיעוטא. סוגסטיה ראשונה יקדה בה להיות של הפלגה, ודיינו בשתי הגדרות שנזרקו, האחת מפי אהרון מגד: מאז ביאליק; האחרת מפי משה שמיר: משורר־האומה. סוגסטיה אחרונה נשבה הימנה צנינות של הסתייגות – מקרה־לא־מקרה הוא שדובריה־מפה־לאוזן לא היו מסַפרים אלא משוררים, בני גילים שונים ועיקרם צעירים, החזיון הזה, שקדם לעצם־האפשרות להתיחדות הגונה של קהל־הקוראים עם הספר, אמר דרשני. וגם עתה, לאחר שהאפשרות הזאת ניתנה כהלכה ואף שימשה כהלכה, הוא אומר דרשני. ודומה כי ראשית־ביאורו של החזיון הזה הוא בגורם, שהפעיל את קטבי־התגובה, הוא גורם־ההפתעה, והיא הפתעה כפולה – הן מצד המשורר, הן מצד השירה.

 

ההפתעה מצד המשורר – הרי דעת־הקהל, שצירופה מבקרים וקוראים, כבר פסקה עליו פסוקו. לפי שלא ראתה אלא את שהראה לה המשורר – שני כרכים של "הטור השביעי" וכל כרך נראה עבה משלושת קבצי שיריו האחרים "כוכבים בחוץ", "שמחת עניים" ו"מכות מצרים", לרבות השירים המעטים שנדפסו זעיר־שם זעיר־שם, מהם מעל דוכנים שאין עין־הרבים שלטת בהם, ניטעה הוַדאות, כי שירתו היא כביכול כאותה חנות שכל סחורתה בחלוני־ראוָתה. ויותר שנתחזקה אותה ודאות, חוזקה בידים – זכורני מסיבה לכבוד בכור כרכי "הטור השביעי", ורוב הדברים שנשמעו בה היו על דרך ההבלטה המובנת של הספר וסוגו, כשם שהיו על דרך ההעלמה שאינה־מובנת של שאינו סוגו, והייתי כמדומה בחינת עורב לבן, שהוריתי היתר לעצמי להתריע על העלָמה, שנראתה לי כמעָט מכוּונת. על דרך הצחות תליתי בו במשורר כינוי: נתן החכם, וכיוונתי גם לצד שהוא שעשוע, גם לצד שאינו־שעשוע; דהיינו רמיזה על מחברו של המחזה הנודע, שכל שהיה מעמידו על מכתמיו ומשליו בלבד ומעלים מחזותיו ועיוני, ודאי שהוא משתבש.

 

ההפתעה מצד השירה – לפי שהמשורר עשה את "הטור השביעי" קבע ושירתו האחרת נעשתה יותר ויותר ארעי, נאחזה דעת־הקהל לאותה פרופורציה והרגילה עצמה לראותו כמי ששירי־עירבי־שבתותיו אכלו את כל־כולו, וכמעט הכל היו, מי בפליטת־אנחה, ומי בגלגול־עינים, מפטירים: הרי משורר, שהכרוניקה זללה אותו עד־תומו. בא הכרך הגדול "עיר היונה" וראו אלה גם אלה, כי נתן החכם שיטה בהם, והיו כמי שעושה חשבון שלא מדעת־בעלים.