לאחר שנפרדה מאתנוּ תיבת הזמרה של "כוכבים בחוּץ" - "עַל הָעִיר עָפוֹת יוֹנִים, עַל הָעִיר, עַל יַעַר פֶּרֶּא" - לאחר שחזרה אלינוּ ב"שׂמחת עניים" והיא טנבור -  "הָרְחוֹב הַגָדוֹל בַטַנְבוּר הַגָדוֹל, טָפַח, טָפַח, טָפַח כָל יְמוֹת הַ חוֹל, חֹרֶּף הִגִיעַ וְקַיִץ הָלַךְ, וְהָרְחוֹב הַגָדוֹל בַטַנְבוּר טָפַח".

 

לאחר ששבה ונתגלתה "כְּעַכְבָּר בְּחֶשְׁכַּת חוֹרוֹ" ב"שירי מכות מצרים" - חכּינוּ לה, מאוהבים ונאמנים ומצפּים, חכּינוּ לה כמספּר השנים הדרוּש להקים מדינה וּלהביאה עד סף שנתה העשירית, חכּינוּ לה כמספּר השנים הדרוּש בשביל להקים דוֹר חדש של משוררים ומספּרים - והנה שבה לבסוף וּבאה מן הנדוּדים, או מהסגר והתענוֹת בכלאה, או מהצרף בדליקה האיטית של לב משורר, או מהקלע בין חנינה לדין - והנה שוּב היא שרה מעל עמוּדיו של ספר שירים חם וחי וריחני, ששמוֹ של נתן אלתרמן קבוע, כחותם, בראשו  - ספר "עיר היונה":

 

אַיֵךְ, זִמְרָה? אַיֵךְ, רוֹנֶנֶת?

אַיֵךְ, קַלָה וַחֲלִילִית?

מָתַי תִּהְיִי לָנוּ נִתֶּנֶת

כִּבְלִי מֵשִׂים וּלְאֵין תַּכְלִית?

 

כל השירים שבעולם הם מיסוד השמחה, גם השריים העצוּבים, וספר שירים - כזה - הוּא חג. אומרים אצלנוּ: "חג לספרות" - ואתה נבהל. אבל הפעם לא יובל הוּא - אף כי לא מאד ירחק סף החמישים - ולא יום הוצאת "כל כתבי", אלא ספר חדש, ספר שירים שרוּבּם לא קראנוּ מעולם, ומיעוּטם קראנוּ פה ושם במחבּרות דקות או בקגצים עבים, מפורדים ומפוזרים, והנה נקבּצה כל הבּרכה הזאת לכלי אחד, והרי זה מגוּפוֹ של יום־מעשה לשירה, יום חולין - פשוּט:  שירים חדשים, והוּא החג, אלה שקראו - ביודעים או בלא יודעים כי יבוא ויכתבו - אלה שנתנוּ דעתם על כל שיר בודד שנדפּס במוסף מן המוּספים או בבמת־ספרוּת מן הבּמות, אלה שליווּ, לפני חמש עשׂרה ועשׂרים שנה, את השירה העברית המודרנית בלהיטוּת של חסידים – אלה הם הראוּיים היום לקנאת הכל, בשעה שפריה השופע והאגור והמורם־על של שירה זו מוגש לציבוּר הרחב ברשוּת הרבים ולשׂמחת הרבּים, שוּם חג לא יהיה חריף ומשכּר כל כך כּאותה פגישה ראשונה עם שירי משוררים ומשוררות, שהמורה לספרוּת לא ידעם או לא הכּיר בּהם, שהרחוב לא שמע שמעם, אבל הארץ והשמים, החוף והעבים - ראה ראינו! - דברוּ בלשונם, געוּ בקצבם, למדוּ את חרוזיהם בעל פּה.