בכארבעים שנות יצירתו חבש אלתרמן שני כובעים – הן במשמעות הליטֶרלית, הן במשמעות השאולה. מהצילומים המעטים שנותרו בארכיונו עולה דמות של משורר ופזמונאי "פריזאי", המתהדר בנשפי פורים בהופעה אוּרבּנית מחויטת-מעונבת, ומגבעת פנמה לראשו. מצילומים אחרים עולה דמותו של "משורר לאומי", איש המאבק על עצמאות ישראל, בבגדי חאקי ובכובע גרב, כמקובל בקרב לוחמי דור תש"ח. אלתרמן – האיש ויצירתו – נקרעו דרך-קבע בין כיוונים מנוגדים, ותמיד התרוצצו בהם, כדברי השיר "איגרת", תאומים מנוגדי אופי הצוררים איש את רעהו ונאבקים זה בזה ללא הרף על הבכורה.

 

 אפילו בחייו הפרטיים, שאותם סילק בדרך-כלל מיצירתו, היה אלתרמן "אוקסימורון מהלך", איש ניגודים היברידי שאצר בתוכו פרדוקסים בלתי מתפשרים: הוא היה משורר לאומי, מעורב עד צוואר בבעיות החברה והמדינה, ומשורר אנטי-ממסדי בנוסח אסכולת שלונסקי, הבורח מפני השררה כמפני האש; הוא היה הומניסט שהגן בשיריו ובטוריו על הזר והאחר ו"ביטחוניסט" שהאמין שכל הרוצה בשלום יכון למלחמה. הוא היה איש משפחה מסור, שמסירותו ודאגתו לבני ביתו לא ידעו גבול, ובוהמיין שאינו מתנזר מיין ומנשים. הוא היה אינדיווידואליסט מושבע, אך גם "איש רֵעים להתרועע", שלא מש מבית-הקפה הקבוע של החבורה; איש רוח ואיש המדעים המדויקים, עִברי וקוסמופוליטן, צעיר ארץ-ישראלי טיפוסי בעיני "העולים החדשים" וטיפוס גלותי בעיני "הכנענים", אויבי הגלות וחורפיה. הוא כתב מאמרים בהירים ושקופים כבדולח (שלמרבה הפרדוקס לימדו זכות על "הבלתי מובן בשירה"), ובצִדם שירים עמומים וחידתיים, שאפשר להפוך ולהפוך בהם ולעולם לא להגיע לסוף חקרם.