אם ראה תראה, הקורא, שירה גדולה וחשוּבה, שירה שהיא כיער צפוף וירוק ובצמרותיו ירועע וירונן – וידעת, כי יש קרקע־גידול לשירה זו, שיש מציאוּת גדולה וחשוּבה שהנביטה והצמיחה אותה; שכן, נער הייתי וגם זקנתי ולא ראיתי ולא שמעתי שיער יצמח ויעלה מתוך עציצים: ואשר על־כן – השמחה הראשונה למקרא שירי "עיר היונה" לנתן אלתרמן, היא, כמוּבן. השמחה לגילוּי כשרון־היוצר של המשורר, לגילוי בינה בלתי־שכחיה בדברים עם יכולת אמנוּתית מקורית: ואוּלם, למעלה מן השמחה לשירה זו עצמה, תגדל השמחה למסקנה הנובעת משירה זו: כי יש מציאות עברית חדשה, גדולה וחשוּבה, שהולידה את השירה העברית החדשה, הגדולה והחשובה הזאת. כשם ששירתו הגדולה של ח.נ. ביאליק הכריזה והוכיחה בעצם התהווּתה על מציאוּת טראגית ואסונות וזעקה לשבירת־כבלים והזעיקה את הרצון לגאולה – כן מכריזה ומוכיחה שירתו של נתן אלתרמן על מציאות הרצון הגואל, על כבלים הנשברים והולכים, על גאולה שהיא מראה עינים:

 

נָסְעָה גוֹלָה פְּרוּעַת צוּרוֹת כְּמִשְׁבָּרִים,

אַךְ יְחִיַדת כִּווּן! נָסֹעַ וְנָגֹחַ

מִבֶּטֶן אֳנִיוֹת וְרֹאשׁ תְּרָנִים כּוֹרְעִים,

מִגַעַשׁ אֲסָדוֹת צְלוּפוֹת בַּזְרַקוֹרִים,

בִּמְחִי מָשׁוֹט, בְּשׂוֹא מִפְרָשׂ, בִּילֵל מָנוֹעַ, -

 

נָסְעָה גוֹלָה סְבוּכַת דְרָכִים וּבְרוּרַת קָו,

בַּפַּחַד וּבָרִיב, בַּשַּׁעַט וּבַטֹרַח,

בְּצִבּוּרֵי צְרוֹרוֹת וְתַרְמִילִים עַל גָב,

בִּבְלַאי וַעֲדָיִים, בְּעֹנִי וְזָהָב,

בַּחֲשֵׁכָה מְלֵאַת עֵינַיִם וְצִפּׁרֶן, -

 

נָסְעָה גָלוּת, כֻּלָהּ חֲשָׁד, כֻּלָהּ אֵיבָה,

וְעַל שָׁוֶה פְּרוּטָה נִזְעֶקֶת וְסוֹמֶרֶת,

אֲבָל בְּתוֹךְ כָּל זֹאת שְׁפוּיָה וַעֲצֵבָה

וּמַשְׁלִיכָה הַכֹּל הַכֹּל אַחֲרֵי גֵוָהּ,

וְרֹאשׁ חֵמוֹת יִצְרָה – אֶל יָם,

אֶל יָם, אֶל דֶרֶךְ.

 

האין דומה עלינו כי יציאת־גולה זו כמוה כמבול? האין זו תופעת־טבע שינה ידועת מכשול ומעצור? האין זו סטיכיה, שאין לפניה אלא השגת מטרתה הטמונה בה עצמה?