נתן אלתרמן הנו משורר בעיות־חברתיות, לאומיות ואנושיות – ונוסף על כך גם משורר בעיות־בשירה. כלומר: - הוא הוגה־דעות בענייני שירה. – תוהה על כוחה של זו, מודד תחומי יכולתה, שוקל הגיוניה וטעמיה: אפשר לומר, איפוא, כי הוא מבקר־שירה. ולא רק באותו מובן שתבע פול ואלרי ממשורר גדול – שיהיה בוחן את השלימות האמנותית של שירי עצמו אלא במובן רחב יותר, עד שהשירה עצמה, בכללה ובפרטיה, היא לו בעייה וענין לענות בו; ואל רק בפרוזה נגע בכך פעם ופעמים, אלא שהשירה, גם שירת עצמו, היא לו כמה וכמה פעמים נושא מן הנושאים בשיר וחרוז, אם בהרחבת־מה ום בצורת מאמר מוסגר וכהערת־אגב בלבד; הרי שנתן אלתרמן, - אע"פ שהוא מאוהב בשירה ואהובה – עיניו פקוחות עליה, - לראות ולדעת את חולשותיה כשם שהו איודע את איתניה; חולשותיה של שירה? כן. – חולשותיה גם בשיא כוחה והישגיה – שכן אין הוא משווה שירה לשירה, אלא משווה השירה אל מראות גדולים, למעשים רבי תנופה, למאורעות היסטוריים על כל שיש בהם באופן בלתי אמצעי:

מכאן עשוי להסתבר, כי נתן אלתרמן משורר של הגיון הוא, ושל הגיונות; נכון הדבר! כי הוא משורר של כוונות וכתיבתו בכוונה־תחילה? – נכון הדבר! והליריקה, - זו שהיא אימפולס, זו שהיא כולה רטט אייש והמחושב שבה הוא מועט שבמעט, - מה חלקה בשירת נתן אלתרמן? אכן,  - הוא הוא ייחודו של נתן אלתרמן. – שאע"פ שהנו משורר הוגה-דעות ואפילו דעות על השירה והשיר. – אין הוא פותח לעולם בשיר אלא מתוך השראה עליונה, ולא רק שאין כאן תרתי־דסתרי, אלא אדרבא. בכך כוחו הממזג, וכאן מתגלית בהודה והדרה יכולתו ההרמונית הגדולה; נתן אלתרמן הוא הוגה־דעות על־ידי מראות פיוטיים והוא ליריקן מובהק גם כשהוא הוגה מחשבה פילוסופית: הן גם בעולם העצמים אין הפרדה גמורה בין "סוג" ל"סוג", אלא יש זיווגים ומיזוגים, ואפילו מפתיעים ביותר. ואף־על־פי־כן טבעיים ביותר.